היסטוריה של מוטלה

היסטוריה של מוטלה

מאת: גילה בורקובסקי

מוטלה ממוקמת כ-30 קילומטר מערבית לפינסק על גדות נהר Yasolda במחוז Polesia . האזור מכוסה ברובו ביערות, נתיבי מים וביצות שנוצרו מפלגיו הרבים של נהר Pripet. האזור היה תמיד עני למדי כלכלית. תעשיית העץ הינה הענף הכלכלי העקרי באזור. בנוסף מגדלים התושבים משק חי על אדמות מרעה, עוסקיםו מעט בגידול תבואות שונות ותפוחי אדמה, דיג, כוורות וגננות.

מפה של מוטלה
מפה של מוטלה

היסטוריה ואורחות חיים עד מלחמת העולם השניה

יש שתי אגדות על תחילתה של העיירה מוטול במאה ה-17 על חורבות מקום ישוב קודם שאין יודעים את שמו. שתיהן כמעט זהות: על פי האגדה הראשונה – העיר המקורית, שעל חורבותיה נוסדה מוטול נהרסה בפוגרום שערכו הקוזאקים של חמלניצקי, באמצע המאה ה-17. על פי האגדה השניה – העיר המקורית נהרסה בשנת 1648, בזמן הכיבוש השבדי, לאחר שמרגלת פולניה רצחה בעיר המקורית את אחד משרי השבדים ושדדה ממנו מסמכים צבאיים חשובים. כנקמה על הרצח הקיף הצבא השבדי את העיירה, הציתה מכל עבריה על אנשיה ורכושה וחרש את האדמה למען לא ישאר זכר לעיירה.

על פי שתי האגדות – רק יהודי אחד נמלט מהרס העיר המקורית, והוא מרדכי (מוטל) הקברן, שהתחבא בבור שכרה בבית הקברות, עד אשר הפורעים נסוגו. מרדכי הקברן שב והקים בחריצות בית קטן באמצעות עצים שכרת ביערות הסמוכים. במשך זמן קצר הפך הבית הבודד לבית מרזח לסוחרים הרבים שהיו עושים דרכם בין פינסק למינסק. בעקר משך הבית את גויי הסביבה, שחשקו בטיפה המרה והיו מזרזים זה את זה: "הבה נלך למוטול". במשך הזמן החלו עוד כמה יהודים וגויים להתרכז סביב הבית הזה ולאט לאט חזרה העיירה לקבל צורה והפכה שוב לעיירה חשובה באיזור, שהשם מוטול דבק בה והפך לשמה הרשמי.

אין תימוכין בספרי ההיסטוריה לאף אחת מן האגדות. השם מוטול מצוי בתעודות עוד קודם לשנת 1648, אך יהודים נזכרים לראשונה בהקשר למקום רק בתעודה משנת 1678. בכל מקרה עד לשנת 1847 גדלה אוכלוסיתה היהודית של העיירה ל – 222 ובשליש האחרון של המאה ה-19, שמקובל לראות בו תקופה קשה מבחינה כלכלית ושבמהלכו הגרו יותר ממיליון תושבים מעיירותיה של בלארוס וליטא אל מחוץ לגבולות המדינה או לערים הגדולות שבתוכה, גדל מספר תושביה של מוטלה בהתמדה: בשנת 1878 נרשמו בעיירה 2149 תושבים מהם 404 יהודים ובשנת 1897 גדל מספר התושבים פי שניים והיה ל-4297, מתוכם 1354 (בין מאתיים למאתיים וחמישים משפחות).

אבן פינה לבית הכנסת של מוטלה
אבן פינה לבית הכנסת של מוטלה
1. רב העיר
2. דין פון חומסק
3. דון
4. אברהם פישל
5. אסיף מנחמס
6. יוסף כהן
7. מרדכי גוטנסקי
8. יצחק חיוקטרי
9. אברהם רייזטקעס
10. אברהם יעקב טיפון

11. יוסף פיצוואר
12. שמשון
13. יאסיף וויסוצקי
14. אברהם דוד
15. ישראל ויגודער
16. ברל דר שוחט
17. יאשע
18. שלמה ראובן
19. הערשל טבונסקי
20. משה פרוזנסקי

21. שלמה פיסצקי
22. מאיר נתנס
23. יודול הוברערמן
24. דוב סאשניק
25. מישקה פיוסעצקי
26. פסח לזבניק
27. אריה לייב בישצקי
28. הערשיל
29. אלטער בער
30. שני בנאים

אזור פולסיה, שבו נמצאת מוטול עבר תהפוכות רבות לפני הקמת העיירה ואחריה. עד המאה ה-13 נכללו נסיכויות בלארוס ברוסיה הקייבית, אחרי פלישת המונגולים ב – 1240 היתה בלארוס יחידה נפרדת, במאה ה-14 נכללה בנסיכות ליטא, שרב תושביה היו בלארוסים ואף שפתה הרשמית היתה למעשה בלארוסית. עם איחוד ליטא ופולין ב- 1569 הפכה בלארוס לחלק מהממלכה הפולנית. במאה ה-17 כבשה מוסקבה שטחים במזרח בלארוס, וב – 1793 בעקבות חלוקתה של פולין, השלישית במספר ספחה מוסקבה את כל בלארוס לרוסיה ונותרה בגבולותיה עד 1915 (חלוקות פולין ארעו ב – 1772, 1793,1795 – היציבות הפנימית בפולין התערערה במאה ה-17. ידיו של הפרלמנט נקשרו, בשל התקנה שלכל תהליך של חקיקה יכול להתנגד כל חבר פרלמנט, עשרות שנים עברו בפולין ללא העברת חוק, והמדינה הידרדרה למחלוקות. בעוד שהאצילים לקחו את העניינים לידיהם, תוך גזילת הזכויות הפוליטיות משאר העם ושלטון ללא מיצרים באחוזותיהם הגדולות, פלשו בשיטתיות זרים לפולין ופיצלו אותה. רוסיה הפעילה את הלחץ הכבד ביותר, אבל קרבות התקיימו גם נגד הטטארים, האוקראינים, הקוזאקים, העות'מאנים והשבדים).

בלארוס היתה מהחלקים הנחשלים שברוסיה האירופית – לתושביה לא היתה הכרה לאומית מגובשת, בעיות החברה שלה היו רבות וקשות , כ- 75% מתושביה היו חקלאים ו – 71% מהתושבים לא ידעו קרוא וכתוב.

כבר המאה ה-14 קמו הקהילות היהודיות הראשונות בבלארוס בברסט-ליטובסק (בריסק) וגרודנו. אחרי איחוד ליטא עם פולין (1569) עודדו השלטונות התיישבות פולנים ויהודים בבלארוס. עם סיפוחה של בלארוס לרוסיה הצארית (1793 ) נכללו יהודיה בתחום המושב, שרק בו הותרה ישיבתם של יהודים (שלש החלוקות של פולין הותירו את החלק הארי של יהודי פולין תחת שלטון האמפריה הרוסית. השלטון הרוסי התברר כסובלני פחות ביחסו ליהודים מאשר השלטון הפולני ועל היהודים הוטלו מגבלות רבות. הצארית יקתרינה הגדולה יצרה ב-1791 את תחום המושב באזורי השוליים המערביים של האימפריה ובו הותר ליהודים לחיות ולפעול. תחום המושב השתרע בסה"כ על כמיליון קמ"ר בשטח שכיום נמצא בידי אוקראינה, בלארוס, ליטא, לטביה ופולין. אלו היו אזורים שהיו מיושבים במילא בריכוזי יהודים. יהודי מוסקבה וסנט פטרבורג הוגלו לתחומי תחום המושב. קרוב לחמישה מיליון יהודים התגוררו בתחום המושב ונאסר עליהם להתגורר ביתר אזורי רוסיה. רבים מהיהודים שאכלסו את תחום המושב והיוו 10% מכלל האוכלוסיה של האזור חיו בערים אך רבים מהם התגוררו גם בכפרים ובעיירות בתנאים קשים ובצפיפות מרובה והתפרנסו בעקר ממסחר ורוכלות. חוקי תחום המושב בוטלו לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 ). יהודי בלארוס סבלו מכל הגזרות של הצארים וכן מרדיפות ופוגרומים. בעקבות הפוגרומים ב-1881, הגזרות שלאחריהם והמצב הכלכלי הקשה הגרו המוני יהודים מבלארוס מערבה, בעקר אל מעבר לים, אך במוטול דוקא אז גדלה האוכלוסיה כולל האוכלוסיה היהודית (ר' לעיל – כ-1400 יהודים בסוף המאה ה-19). אזור בלארוס חולק ע"י רוסיה הצארית לאזורים שנקראו guberniya, מוטול השתייכה כאמור ל – Grodno Guberniya במחוז Korbin

יהודי בלארוס התייחדו באהבת לימוד התורה, כמוהם כיהודי ליטא, שלמעשה היו חלק מהם באורחות חייהם ויצירתם. ישיבות חשובות קמו בוולוז'ין, מיר, מוטול, נובוגרודק, מינסק, סלונים, גרודנו ומקומות נוספים. בלארוס היתה מעוז ל"מתנגדים" ומרכז של תנועת המוסר, אך גם מרכז של תנועת חב"ד החסידית. בקרב יהודי בלארוס בלט השיעור הגבוה של עובדי כפיים והם הקימו רשת מסועפת של מוסדות לעזרה הדדית. בלארוס היתה ערש תנועת הבונד ופועלי ציון, התפתחה בה מערכת עניפה של חינוך יהודי – חדרים, תלמודי תורה, ציש"א (מערכת חינוך בידיש של הבונד) ובעיקר בתי ספר עבריים של תנועת תרבות.

תהפוכות היסטוריות וחברתיות אלה עברו גם על מוטל, יחד עם זאת מוטלה היתה שונה מערי בלארוס ואפילו מפינסק, למרות קרבתן הגיאוגרפית. במוטלה השתמרה לאורך כל תקופת השלטון הרוסי צורות חיים והווי שהיו אופייניים לתקופה הפולנית, קודם חלוקת פולין ברבע האחרון של המאה ה – 18. העיירה הקטנה היתה מבודדת, שכן הקשר עם המקומות האחרים היה אפשרי רק באמצעות סירות או עגלות, שום כביש או מסילת ברזל לא הובילו אל העיירה, רכב ממונע מכל סוג שהוא היה בבחינת בל ימצא בכל גבולות העיירה וסביבותיה, עד לעיר יאנובה בעלת תחנת הרכבת, היציאה מהעיירה נחשבה מסוכנת והרפתקנית, שכן הדרכים היו בוציות בקיץ וקפואות בחורף , לא היה סניף דואר ועתונים כמעט לא נודעו בה. בידוד זה עיצב את דיוקנה הכלכלי ואת המבנה התעסוקתי היחודי שלה והשפיע במידה רבה גם על דיוקנה התרבותי עד שלהי המאה ה-19: העוני במוטלה היה רב, הבתים נבנו מעצים שהיו זמינים וזולים, רב מוצרי המזון והקיום סופקו בעיירה עצמה, "העולם" הצטמצם בתחומי העיירה, בחוג המשפחה ובחברת תושבי העיירה. בעל המחשבות (ישראל אלישב – שמש כעורך הספרותי של עתון "דער פריינד") כתב בתחילת המאה ה – 20: "ביצותיה של מוטלה היו לה כחומות סין, הן סגרו עליה מכל עבר ויצרו 'שמורת טבע' אנושית, שבה נשתמרה עיירה יהודית אופיינית, כמעט ללא השפעות זרות, שלשון הידיש של תושביה היתה מיוחדת במינה: טהורה, עסיסית ועשירה. אלמלא ידענו אל נכון שמנדלי מוכר ספרים נולד בעיירה קפוליה, היינו משוכנעים שנולד במוטלה."

דוגמא אופיינית להשתמרותו של "הסדר הפולני הישן" מוצאים בעדותו של חיים צ'מרינסקי (עיירתי מוטלה) על המטבעות הפולניים ועל הכסף היהודי (שנכתב על גבי פתקאות) ששימשו לצד המטבעות הרוסיים, כהילך מסחרי מקובל בעיירה. היבט מאלף זה של המציאות הכלכלית לא היה רק פרי של מגמות שמרניות, אלא גם תוצאה של התייחסות שונה של השלטונות הרוסיים אל הקורה בעיירות מאשר אל הקורה בערים. רק כך יכול היה עוזר ויצמן (אביו של חיים ויצמן) לשמש בתפקיד הרשמי של סטרוסטה (זקן/ראש העירונים) בעוד שבערים הגדולות היו הגבלות קשות על השתתפותם של יהודים בשלטון המקומי. הוא הדין במינוי רב מטעם הממשלה, שאמור היה על פי החוק להיות בקיא בשפה הרוסית: "בעיירות לא הקפידה הרשות על מדופלמים. התרבות השלטת היתה הפולנית. איש רוסי ממש לא ראו בני מוטלה מעודם." הרב "מטעם" של מוטלה לא רק שלא ידע רוסית, אלא גם לא הקפיד כלל על ספרי הנולדים והמתים, הנשואים והגרושים ועקר עבודתו היתה הכנת תעודות מזוייפות.

בידודה של מוטלה עיצב כאמור גם את חייה הפנימיים של העיירה והשפיע את מידת חשיפתה למודרנה. מזכרונותיו של צ'מרינסקי משתקפת בבירור עובדה זו: למרות תמורות העיתים לא עברו תושביה של מוטלה זעזועים של ממש עד שלהי המאה ה- 19. חייהם של יהודי מוטלה היו דומים למתואר בעשרות רבות של ספרי זכרונות על אודות עיירות אחרות: עולם שגבולותיו הגיאוגרפים והנורמטיווים הוגדרו, לכל הפחות באופן מוצהר על ידי המסורת וערכיה. העולם הדתי והחברתי ששלט במוטלה הצטמצם בעקרו בתחומיה של המשפחה, הקהילה והעיירה ובמרכזו עמדו המוסדות היהודים המסורתיים: החדר, בית הכנסת ובית המדרש. סדר היום, מחזור השנה ומחזור החיים של היחיד ושל הציבור – שבתות וחגים, טקסי לידה וקבורה, נעורים והתבגרות, חינוך, פנאי וחיי משפחה – עוצבו, כמימים ימימה, כמעט באופן מוחלט בידי המסורת, והם שעמדו במרכז עולמם החוויתי והרגשי של בני העיירה. כולם הכירו זה את זה וידעו זה את זה, שהרי גודלו וחונכו זה בצד זה. התא המשפחתי היה בנוי על מסורת של מאות בשנים, שכמעט לא חל בה שינוי או סימן לשינוי. הבית וכל אשר בו עברו מדור לדור וזכרונות משותפים שמשו עדות חיה למאורעות העבר. הנישואים נערכו בגיל מוקדם (נשים בגיל 16-14) ולכל משפחה היו בדרך כלל ילדים רבים. סבא וסבתא היו סמל המסורת בבית ומספרי הסיפורים על הרבנים והצדיקים.

בסוף המאה ה-19 החלו רוחות חדשות נושבות בעיירה ורעיונות ההשכלה, הציונות והמהפיכה שמשו בה בעירבוביה. למרות בידודה ויחודה השכילו יהודי העיירה הקטנטונת לאמץ חידושים בנושאי יהדות וציונות: כבר ב-1890 הגיעה לעיירה התנועה לחידוש הדיבור העברי "שפה ברורה" שנוסדה באותה שנה בפינסק והתפשטה לכמה מקומות, ביניהם למוטול. בסוף המאה ה-19 החלו היהודים ללמד בפולין וברוסיה ב"חדר מתוקן" – קרי בתי ספר לילדים החל מגיל 6 ללימוד בעברית ולא בידיש, השיטה היתה חדשנית ולא נפוצה כלל ונקראה "חדר" משום האיסור לפתוח בתי ספר יהודים. גם למוטול הגיעה השיטה ב-1900, אז הובא מורה מפינסק ושמו צבי נון. אחרי אברהם-יצחק מוטולאנסקי, "הרבי" המפורסם, שהסופר חיים צ'מרינסקי קשר לו כתרים ואת חסדו זכרו לו חיה ויצמן-ליכטנשטין ואחיה הנשיא הראשון של מדינת ישראל (נולד במוטול ב-1874), היה צבי נון "המורה" בעיירה. הוא העביר למוטלה מסדרי ה"חדר המתוקן" וידע להקנות לתלמידיו אהבה לתנ"ך ובקיאות בו וכן שליטה בלשון העברית ודקדוקה. מעט מעט התעורר הנוער של מוטלה והתקרב לציונות, כתבי סמולסקי עשו רושם כביר על בני העיירה וכך גם שירי יל"ג. במהלך מלחמת העולם הראשונה התנהלו רבים מן הקרבות בין הרוסים לגרמנים על אדמת בלארוס, וחלקים גדולים של המדינה נהרסו. גרמניה כבשה את בלארוס, אבל בשנת 1921 (חוזה ריגה) חולקה המדינה בין פולין לרוסיה הבולשביקית (שהפכה לברית המועצות בשנה שלאחר מכן). בלארוס המערבית, ומוטול בתוכה, עברה שוב לפולין. בין שתי מלחמות העולם נפגעו קשות יהודי בלארוס המערבית, שבשלטון פולין, ממדיניותן הקולוניזטורית של ממשלות פולין באזורי הספר במזרח וממדיניות האפליה שלהן כלפי המיעוט היהודי: הפגיעה במעמדם הכלכלי במלאכה, במסחר, בשרות הציבורי ובמקצועות החופשיים האיצה את תהליך התרוששותם.

מוטלה לפני מלחמת העולם השנייה

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה – 20 מוטלה עדיין עיירה קטנה ולא מפותחת, דומה מאד לזו של המאה הקודמת, אך השינויים שהחלו בסוף המאה ה-19 תפסו תאוצה: תנועות ציוניות רבות תפסו מקום חשוב בחיי הצעירים יותר מחיי הדת, אם כי תמיד התייחסו בכבוד לדת ורובם שמרו מסורת. רובם למדו עברית. כל זאת בברכת הדור המבוגר ורבני הקהילה. פרסומו ופעילותו הציונית של ויצמן גרמו לגאוה רבה בקרב בני העיירה והיוו מקור לחיקוי. בני נוער רבים המשיכו השכלתם בערים הגדולות וחלקם עזב לגמרי את בלארוס, אם לשם עליה ארצה, אם לשם לימודים ואם בתקווה לשיפור חיים במדינות אחרות. הקשר עם ערי הסביבה השתפר לתקופת מה עם כניסת תחבורה ציבורית המגיעה לעיירה (אוטומביל פרטי ובו עשרים מקומות, שמידי יום נסע בבוקר לפינסק ואחר הצהרים ליאנובה, תוך זמן קצר לנוכח הביקוש הרב נוספו כארבעה אוטומבילים פרטיים שנסעו באותם קוים), נבנה בית דואר, עתונים שונים הגיעו לרבים מהבתים ואף שידורי רדיו.רחוב ראשי אחד שאורכו כשני ק"מ בלבד היה בעיירה. הרחוב התפתל מן הדרך העולה לינובה לתוך העיירה ונקטע בערוץ נחל ("פילנה") שזרם באמצע העיירה, ברוחב של עד 100 רגל וחילק למעשה את העיירה לשניים. על הנחל היה גשר עץ שחבר בין שני חלקי העיירה. הרחוב, שלא היה סלול אלא דרך עפר מלאה בורות, נחלק לשלושה:

  • חלקו הראשון של הרחוב, המערבי – שהיוה את העיר העתיקה כונה בשם ה"מארק", קרי: השוק, וזאת על שום שהתקיימו בו הירידים הגדולים. אוכלוסית המארק היתה מעורבת מיהודים, פולנים ואנשי שררה. ככלל התגוררו במארק התושבים הותיקים יותר (שהתישבו בעיירה במאה ה-17) והמבוססים יותר כלכלית. כן היו מרוכזים בו מוסדות השלטון וההשכלה: העיריה, המשטרה, בתי הספר, הרופאים, בתי המרקחת, בית הכנסת הגדול, ביתו של חים ויצמן, הכנסיה ובית המרחץ.
  • החלק התיכון של הרחוב כונה "רחוב הגויים", על שום שרק גויים (בלארוסים) דרו בו, מהאמידים שבהם
  • החלק השלישי והאחרון, המזרחי, שלמעשה אפשר לכנותו הראשון כי הוא היה המבוא לעיר נקרא ניישטאט, כלומר העיר החדשה. כולו היה מאוכלס ביהודים, אנשי עמל, תושבים חדשים יותר מאלה שבמארק. האחרונים חשו תמיד עליונות על תושבי הניישטאט.

השמות של חלקי הרחוב השונים נשתמרו מכח המסורת וההרגל ולא מכיוון שהצביעו על המציאות כך: בניישטאט לא היו בתים חדשים יותר מאשר במארק והשוק לא נערך תמיד במארק אלא גם בניישטאט.בנוסף לרחוב הראשי היה רחוב שני, אשר שני קצותיו היו מיושבים גויים (כנראה ששמו רח' קורוז'ובקה), והוא עקף את בית הקברות הישן ויצא עד חולות הנהר "יסולדה" על גדותיו שוכנת העיירה. מתוך שני רחובות אלה התפצלו עוד כמה סמטאות ושבילים.

הנהר יסולדה הקיף את העיירה מצדה הצפוני – מערבי וחצה ביו מוטלה והכפרים שלידה. הנהר זרם לתוך אגם והמשיך ממנו עד לנהר בוג ומשם לויסלה. יסולדה לא נחשב אמנם בין גדולי נהרות פולין אך שמש כעורק תחבורה חשוב למדי בין מוטלה לפינסק, באמצעות אסדות עץ קשה, שכונו "דוב" או "דומב". עם הפשרת השלגים היה הנהר עולה על גדותיו ולפעמים היה מציף את בתי הגויים ברחוב קורוז'ובקה. בקיץ שמש הנהר כמקום שעשועים לצעירי העיירה: רחיצה, שחיה,שיט בסירות ארוכות וצרות, דיג בחכות. לפי הסכם בלתי כתוב השתייך קטע מסויים של הנהר לנשים בלבד וקטע מרוחק, מעברו השני של הנהר לגברים שנהגו להתרחץ ערומים. רבים טבעו בו. גשר של ממש לא היה על הנהר, אך היה עליו גשר צף (פארום, מעין מעבורת) – גשר זה היה מורכב בצורה פרימיטיבית: קרשי עץ מוצמדים במסמרים, סדורים זה אחר זה, על גבי שלושה אדני קורות ושתי מעקות לשני צדיו. כל הגשר מונח על שתי סירות גדולות המשמשות להסעתו מחוף לחוף. המעבורן היה גוי שהתגורר על המעבורת מהפשרת הקרח על פני הנהר ועד לקפיאתו מחדש, וכשהעביר מישהו במעבורת היה עושה זאת ע"י משיכת חבל שהיה מתוח על פני הנהר מחוף למשנהו. הנהר ספק את כל תצרוכת הדגים של העיירה וכן את הקרח לקירור (בלוקי קרח נשמרו בקרחיה במרתף של משווק הדגים, גם בימי הקיץ).

מוטול היתה עיירונת זעירה ודלה (אפילו לא עיירה) ובה 4297 תושבים ב-1937, מהם כמאה ועשרים בתי אב יהודים (כ-1534 נפשות, עם פלישת גרמניה לפולין ורוסיה לבלארוס ב-1939 הגיעו לעיירה עוד כ-2000 פליטים יהודים). למרות זאת היו בה שני בתי כנסת גדולים (אחד במארק ואחד בניישטאט), רב (ולעיתים שני רבנים אחד לתושבי המארק והשני לתושבי הניישטאט), שני שובי"ם, חדרים, עזרת חולים ולינת הצדק, ספרייה נכבדה שנרכשה במרצם של שני עקשנים, בית מרחץ ומקוה טהרה, חברה קדישא, שני בתי קברות, שתי חברות ש"ס וכמה מניינים קבועים של חסידים למיניהם. הכל על חשבונם והתנדבותם של אנשי העיירה.

בתי העיירה היו כולם חד קומתיים בנויים קורות עץ עבות מעצים שנכרתו ביער העבות שצמח סביב לעיירה, גגות בתי הגויים היו גגות קש, רוב בתי היהודים כוסו גגות מקרשים דקים (גג שנקרא גונטה), וחלקם הקטן צופה ברעפי מלט או לוחות פח מגולוון. מכל גג יצאה ארובה שתמיד העלתה עשן, אם מתנור החימום או מתנור הבישול. מטבע הדברים היו שרפות רבות בעיירה (עשרות בשנה). כל בית היה מוקף בגדרות עץ מגוונים, בשלל צבעים. מים זורמים לא היו בבתים וכל תצרוכת הבית נשאבה בדליים מבארות ונישאה בידיים לבתים, לא ליד כל בית היתה באר והמרחק בין באר לבאר לא היה שוה. כביסה היו עושים בנהר ביום כביסה משותף ובחורף, כשהנהר קפוא בבית בעזרת גויות. בכל חצר היתה מחראה פרימיטיבית שנבנתה רחוק ככל הניתן מהבית – תא קטן עשוי קרשי עץ ובו ספסל עץ בעל חור עגול באמצעו ומתחתיו בור עמוק, ביב פתוח. לכולם היתה גינה זעירה, לול קטן ורפת מכוסה גג קש לפרה או לכמה אחדות. בכל יום היה גוי אוסף את הפרות מהחצרות ומוציאן למרעה, למעשה ידעו הפרות ללכת כבר בעצמן ללא הנחית הרועה מהרפת למרעה וחזרה. בשנת 1935 בקרה חיה ויצמן-ליכטנשטיין, אחותו של הנשיא ויצמן במוטלה והיא מספרת כי ההרס הפיזי והבתים הישנים השקועים באדמה השאירו עליה רושם קשה "בדרך חזרה, כשעברנו באחוזות הגדולות, התפלאנו על בתיהם של בעלי האחוזות, שלפנים ראינו אותם "כארמונות". התפלאנו וצחקנו. בתל אביב לא הייתי רוצה לקחת לי דירה בבית עלוב כזה".

בלילות היתה העיירה שרויה באפילה כמעט מוחלטת. פרט לנצנוצי אורות קלושים מחלונות הבתים (שתאורתם באה מעששיות נפט), לא היתה ברחובות תאורה כלשהי. מסיבה זו התרכזו עיקר הבילויים בבתים פנימה. הקשישים היו מתאספים בבתי שכיניהם, מפצחים גרעיני דלועים וחמניות ומגלגלים שיחה ובימים חמים התרכזו בחוץ על ה"פריזבעס", הלא הם מין ספסלי חול הנשענים על כתלי הבית הקדמיים. הצעירים מצאו עניין במועדוני המפלגות הציוניות, או שהיו מטיילים ברחובות האפלים, כשהם נעזרים בפנסי כיס חשמליים (פנסים אלה, שכונו "באטירייקעס" היו הסנוניות הראשונות של הקידמה בעיירה).

הגויים והיהודים חיו יחד והתפרנסו זה מזה אך תהום רבצה בין שני העולמות. היהודים היו משכילים בהרבה מהגויים שברובם היו בורים (הכוונה היא לרוסים לבנים שדברו בשפה שהינה תערובת של רוסית ופולנית). רב היהודים היו סוחרים ובעלי חנויות זעירות בעוד הגויים היו אכרים ופועלים העובדים בפרך וחיים בצמצום, לדוגמא: אחד מענפי המסחר העקריים בעיירה היה ענף כריתת העצים והעברתם לנהר יאסולדה, משם הושטו בדוברות לנמל דנציג דרך הנהרות המחברים את היאסולדה. סוחרי העצים היו יהודים והפועלים שבצעו את העבודה היו הגויים. היהודים שכרו שרותיהם של גויים כגוי של שבת, או כפועלים שחורים (מנקי הזבל ברפת ובמחראות).הקשר ביניהם היה מסחרי בעקרו, לא חברי. בכל עיירה או כפר באזור היה מתקיים יום שוק פעם בשבוע על פי סדר שנקבע על ידי הרשויות מראש מדי שנה. במוטול נערך יום השוק בדרך כלל ביום רביעי או חמישי. כל המוכרים והקונים, יהודים כגויים, מכל ישובי האזור היו נוהרים באותו יום למקום בו התקיים יום השוק. כך נסעו ליריד למכור תוצרתם הכובענים, הפרוונים היהודים ודומיהם וכך נסעו לשם גם החקלאים הגויים למכור תוצרת חקלאית, כלי מטבח וכלי עבודה. היהודים והגוים התערבו זה בזה, קנו, מכרו, התוכחו והתפרנסו בדוחק זה מזה. בימי ראשון נהגו הגויים לשתות לשכרה, לשיר לנגן ולעיתים לצאת בקרבות סכינים, בימי ראשון אסור היה לפתוח חנויות, אך בעלי החנויות היהודים במוטלה נהגו להפר את החוק והגויים היו מרבים לקנות סחורה דווקא ביום זה בו היתה להם חופשה.

כל משפחה יהודית, מבלי להתחשב במצבה הכלכלי, השתדלה להעניק לילדיה חינוך: בבקרים למד הילד בבית ספר עממי פולני (חינוך חובה) ואחר הצהרים רב הילדים למדו עברית בחדרים או ע"י מורים פרטיים. היו ששוגרו אף לתיכון "תרבות" בפינסק. חדר פופולארי אחד נוהל ע"י מלמד שכונה יענקל'ה "הנדלה" (שפרושו: תרנגולת'לה), כנראה בשל היותו קטן וצנום. בבית הספר הפולני למדו הילדים היהודים בכתות משותפות עם הגויים ואף נאלצו להיות נוכחים בתפילה הנוצרית שנערכה בבוקרו של כל יום, אם כי לא אמרו את התפילה עצמה. יחסי חברות בין הילדים הגויים והיהודים לא התפתחו ולכל אחד היתה את החברה שלו, להיפך הילדים משני הצדדים הרבו לקלל ולריב ביניהם. (שלש הפסקאות האחרונות – מעדותו של שמואל ירדן (יוז'וק), שעלה ממוטול בגיל 10 קודם המלחמה)

בית הכנסת הגדול שהתנוסס במרכז המארק שמש בנוסף לתפקידו כבית תפילה, גם כמקום רכוז לחיי הקהילה (אסיפה חשובה, בחירת רב, חלוקת "מעות חיטין" לפסח וכו'). רובם של הבאים לאסיפות היו דווקא אנשי ניישטאט אשר היוו את החומר התוסס בקהילה לעומת אנשי המארק שהתייחסו באדישות קרירה לכל נושא. הנוער אשר גדל בסביבה קרירה במקצת לקודשי הדת התרחק מהדת וזנח את בית הכנסת. בית הכנסת שהיה בניישטאט היה קטן יותר מזה שבמארק אך המה בימות חול כבימי מועד, היו נערכים בו מדי יום מספר מניינים, לומדים תורה, והוא היווה גם מקום הבילוי העיקרי של תושבי הרחוב ובו נערכו הויכוחים על ענייני השעה, על פוליטיקה ושיחות עיסקיות . הנוער התווכח רבות על נושא הציונות והמפלגות השונות. המועדונים הציוניים תפסו לבסוף את מקומו של בית הכנסת בחיי הנוער בניישטאט וגם הוא התרחק מהדת, כמו הנוער של תושבי המארק לפניו.

אחת מהתנועות הציוניות הפופולריות בעיירה היתה תנועת "הנוער הציוני" (של הציונים הכלליים), אם מפאת הקרבה הנפשית לחיים ויצמן ואם מפאת פעילותו של מישה (משה) קולודני (קול), יליד פינסק ומנהל התנועה באזור. התנועה העבירה את צעיריה להכשרה עירונית בלודז' או לחווה חקלאית בצ'נסטונוב שם שהו הצעירים עד לעלייתם ארצה. היה בעיירה גם סניף בית"ר.

מוטלה במלחמת העולם השנייה

ספט' 1939 – יוני 1941 – ב-17 ספטמבר 1939, לאחר פלישת הגרמנים לפולין, השתלטה ברה"מ על אזור מערב בלארוס על ארבעת מחוזותיו: וילנה (פרט לעיר וילנה וסביבתה שנמסרו לליטא), נובוגרודוק, ביאליסטוק ופולסיה (מוטול בתוכה) וסיפחה אותו לברה"מ, בהתאם להסכם מולוטוב – ריבנטרופ. כ-2000 פליטים מפולין שברחו מאימת הכיבוש הנאצי הגיעו לעיירה ונקלטו ע"י היהודים המקומיים. הצבא האדום נתקבל ע"י היהודים בהרגשת רווחה מול סכנת הנאצים אך גם בחשש. ואכן, ב-21 חדשי השלטון הסובייטי חלו כמה תהליכי שבר בקצב מדהים והם ערערו את תנאי היסוד של הקיום היהודי באזור: הלאמת רכוש, מיטוט הפרנסה, איסור פולחן דתי, פרוק חיי הצבור על מוסדותיהם, איבה הולכת ומחריפה של הלא יהודים ליהודים במידה שלא היתה לה תקדים. חיים ישראלי מעיד בספרו כי ביום כיפור החליט ללכת לתפילה בבית הכנסת במקום ללימודים בתיכון היידי, שנוהל על ידי פליט יהודי מפולין, והוכרח ע"י המנהל לצאת מבית הכנסת ולהגיע לבית הספר. הסוביטים העלימו את עובדות היסוד של מדיניות הנאצים כלפי היהודים. בימי הסובייטים פעלה בבלארוס המערבית מחתרת ציונית חלוצית. 21 יוני 1941 – הלחימה בין גרמניה וברה"מ התקרבה. קומץ קצינים רוסיים, שנהלו את העיירה, שלחו שוטרים מבית לבית על מנת לגייס נוער וגברים בגיל צבא. מבלי לתת שהות, הוצעדו הגברים המגויסים אל מחוץ לעיירה, לכיוון עיר המחוז בריסק. במקביל החליטו הסובייטים לגרש מהאזור כל גורם שאינו נאמן עליהם וכמה משפחות יהודיות (משפחתו של חיים ישראלי ביניהן) הועמסו על משאיות בליל ה-21 יוני, הועברו לתחנת הרכבת ביאנוב וברכבת בקר הועברו לסיביר.22 יוני 1941 – המלחמה בין גרמניה וברה"מ פרצה ואזור בלארוס נכבש במהירות על ידי הגרמנים. המגויסים מהעיירה חזרו הביתה.

יוני 1941 – בארבעת הימים הראשונים לאחר הפלישה הגרמנית, עוד בטרם יצבו הגרמנים את שלטונם באזור, החלו כנופיות גויים מקומיות לבצע פוגרומים ביהודי האזור לשביעות רצונם של הגרמנים (בעיר טלחן – הרגו כמה יהודים ושדדו רכוש ובסוינטה-ווליה – כלאו את היהודים בבית אחד והרעיבו אותם). תושבי מוטלה התכנסו בביתם ואף הצטיידו בכלי הגנה (פטישים, גרזנים וכו') על מנת למנוע פרעות בעיירה. כנופיות רבות נסו לתקוף את העיירה, שהתקשתה לעמוד מול כולן. בעקר סבלה העיירה מכנופיות אנשי המאה השחורה שהתארגנו בכפרים: אופוליה, אופירוה, זזיריה, דדביץ', פנצביץ', טלחן וסוינטה-ווליה.

סוף יוני 1941 – הגרמנים נכנסו לעיירה. שוב התקבלו הכובשים החדשים ברגשות מעורבים ע"י היהודים שסבלו גם תחת השלטון הסובייטי. על פי עדותו משל חיים ישראלי, התלבטו רבים מהיהודים האם לצאת לקבל את פני הגרמנים. דודתו למשל יצאה בלחם ומלח לקבל את פני הגרמנים. ומיד עם הכנסם חבטו במגלבים ביהודי שעבר ברחוב ואח"כ בסוחר סוסים שלא היו מרוצים מהסוסים שנתן להם לדרישתם. מהר מאד הבינו תושבי העיירה, שעוד תלו תקווה שהאירועים הראשוניים הללו מקריים ויחלפו עם התבססות שלטון הגרמנים, כי מדובר ברדיפת יהודים שלא תחלוף במהרה, זאת לאחר ששמעו על מקרי זוועה של גרמנים כנגד יהודים בעיירות סמוכות וכשהבינו כי הגרמנים החלו בהסתה פרועה של האוקראינים תושבי המקום ושל בלארוסים כנגד היהודים. ואכן, ביום שבו עברו הגרמנים ברחובות העיירה וחל איסור על היהודים לצאת לרחוב, פרצו אותם גויים לחנויות היהודים ושדדו אותן.

סוף יוני – יולי 1941 – הגרמנים פרסמו כמה פקודות, עיקרן נגע ליהודים:

  • על היהודים לשאת סרט על שרוולם השמאלי בגודל עשרה ס"מ ועליו מגן דוד צהוב.
  • אסור ליהודים לקיים שום מגע עם הגויים.
  • אסור ליהודים להמצא ברחובות העיירה אחרי שש בערב.
  • על היהודים למנות ועד של ששה אנשים שיהיו אחראים כלפי המנהלה של העיר, על פעולות העדה ועל מילוי כל הפקודות בנאמנות.
  • כל מי שנמצא ברשותו מקלט רדיו עליו להביאו למגרש השוק ולמסרו לנציג הצבא
  • יש למסור זהב וכסף, תכשיטים ומצרכי מזון – בעקר חמאה לצבא הגרמני.

במקביל המשיכו להגיע ידיעות ושמועות על מזימת ההשמדה הגרמנית ועל ארועי השמדה בעיירות הסמוכות. רבים מיהודי מוטול מסרו רכוש למכריהם הגויים לשם שמירה , אם ברצון ואם מכיוון שהגויים דרשו מהם. יחד עם זאת עדיין חיו בתקווה שהמאורעות יפסחו עליהם והם ינצלו.1 אוג' 1941 (ח' באב, יום שישי) – חברי הועד היהודי של מוטול נצטוו להופיע בינובה לקבלת פקודות חדשות מהגסטאפו. חברי הועד: דלוגין (בעל בית המרקחת), הרופא קמינצקי, משה פיסצקי, בריל צ'יז (טבולקר), ולויל קריקון (נכדו של ר' יחיאל מוליאר) ויהושע דניאלס נסעו ליאנובה אך שם נאמר להם לחזור כלעומת שבאו ולהמשיך בחיי העיירה כרגיל. הם נתנו לאנשי הועד להבין כי הצבא הגרמני עומד לסגת מהאזור. השמועות כי הצבא הגרמני ניגף מפני הרוסי שימחו את אנשי העיירה. .

2 אוג' (יום שבת ט' באב), השמדת הגברים – כאלף גרמנים (פרשי סוסים ורוכבי אופנועים) לבושים בגדים אזרחיים פרחוניים הקיפו בחלקם את העיירה מכל עבריה ובחלקם נכנסו אליה. הם גרשו את כל האנשים שעבדו בשדות לתוך העיירה וסימנו גושי בניינים. לאחר מכן נקראו כל הגברים היהודים מגיל חמש עשרה עד שישים להתייצב מיד בככר השוק. ילדי הגויים סייעו לגרמנים לזהות מיהם היהודים מבין תושבי העיירה. הגויים המבוגרים סייעו במציאת מתחבאים ובורחים והחלו לבזוז כבר את רכוש היהודים. הגברים היהודים כונסו בככר השוק בכח הזרוע, באיומים וביריות. שלושים אברכים הוצאו מככר השוק והובלו (על פי עד הראיה) אל אחוזת הפריץ סקירמונט במולדובה, שם נצטוו לחפור בור ענקי בגודל של 5 מ' על 3 מ' בעומק 2 מ'. הבור נמצא משמאל לדרך המובילה ממוטול למולודובה, על יד הנהר יסולדה הזורם ממוטול לפינסק. יתר היהודים (800 במספר) הושפלו במכות, במשימות שהוטלו עליהם (לשיר, לרקוד, להביא מים ללא הפסקה וכו') ובעינויים. הגרמנים הודיעו לגברים כי הם נשלחים לעבודה ולאחר מכן הובלו הגברים לאחוזת הפריץ שם נכלאו בצריפי האחוזה. עם סיום חפירת הבור נצטוו 30 האברכים להכנס לתוכו ולשכב כשפניהם מטה והם נורו ע"י שניים מהגרמנים. מיד לאחר שנורו ה-30 אפשרו הגרמנים למקומיים, שנאספו סביב לחזות במחזה, להוציא את 800 היהודים מהצריפים. אלה סרבו לצאת אך הגרמנים הכריחו אותם לעשות זאת במכות מגלב. הקבוצה הראשונה יצאה. ירדה לבור בעצמה ואנשיה נשכבו, על פי פקודת הגרמנים, ארבעה בשורה. לאחר שהגרמים ירו בהם כיסו אותם בקרשים והכניסו את הקבוצה הבאה. אחרונים נשארו שמעון קליטניק החיט ואשה אחת שלא ברור כיצד הצטרפה לקבוצת הגברים. שניהם ביקשו מהגרמנים לחוס על חייהם אך הללו לא שהו לבקשתם וירו גם בהם. הבור כוסה אך עדי ראיה מספרים שהאדמה רעדה עוד שעות מספר שכן לא כל הירויים נהרגו מיד (דבר שאושש עם היפתח הבור ע"י חוקר רוסי לאחר המלחמה. על פי דו"ח החוקרים של הצבא הרוסי על ההשמדה במוטלה של "אזרחים סובייטים שלווים וחפים מפשע"- הגברים נשלחו ע"י הגרמנים בקבוצות אל השדה שנמצא 500 מ'ר מזרחית לכפר אוסובניצה, שם הפשיטו אותם מבגדיהם וירו בהם בתוך ארבעה קברים שהוכנו מראש. האנשים הערומים, שטרם נורו, המתינו לתורם תחת כיפת השמיים על אף הקור שכבר שרר אז. סך הכל הוציאו הגרמנים להורג באותו יום 1400 גברים). הגרמנים עוד בקשו מילדי הגויים לחפש אחר יהודים מסתתרים. כל ילד שגילה יהודי, קבל את בגדיו של האחרון כפרס, והיהודי שנמצא הובל לאחת מהחצרות ברחוב הראשי שם ירו בו וקברוהו בו במקום.

2 – 3 אוג' 1941 (יום שבת ט' באב – ראשון), השמדת הנשים והילדים – בזמן שאספו את הגברים היהודים בככר השוק, אספו גם את כל הנשים, הזקנים והילדים וכלאו אותם בבית הכנסת שבככר השוק ובבית הספר הפולני הסמוך לו ללא פתחי אויר וללא אוכל ומים. הצפיפות היתה נוראה, ולא אפשרה ישיבה. את צרכיהם היו מוכרחים לעשות במקום עומדם, המחנק גבר ורבים התעלפו. לא ברור אם הגרמנים התכוונו להשמיד את נשות מוטול, קשישיה וילדיה מיד (ביולי-אוג' 41 ערכו הגרמנים פעולה מקיפה בריכוזי יהודים בפולסיה של רצח גברים יהודים, בדרך כלל מגיל 16 ומעלה. בינובה למשל השמידו ביום ג' 5 אוג' במשך חצי יום את כל הגברים היהודים מגיל 16 ומעלה, חולים וקשישים, סה"כ 420 גברים ואת הנשים השאירו בחיים, בפינסק נרצחו ב – 4 -7 אוג' 41 כ-11000 גברים, חלקם זקנים מ-60 וצעירים מ-18. כך היה ברוב כפרי האזור), אך ברור כי אשה זונה בשם מלישבסקה עודדה ופעלה במהלך ה-2 אוג' מול מפקדות הנאצים ביאנובה ובמולודובה לנקות את העיירה גם מהנשים והילדים היהודים וקבלה לכך את אשורם ב-3 אוג' לפנות בוקר. היא התרברבה כי השמדת הנשים נעשתה בזכותה שכן לדבריה לגרמנים לא היתה כוונה לעשות זאת קודם התערבותה. בשמונה בבוקר של ה-3 אוג' הוצאו הנשים והילדים ממקומות מאסרם, הועמדו בשורות והובלו אל מחוץ לעיירה, לכיוון הכפר קליל. בכניסה לכפר קליל חולקו הנשים לשתי קבוצות: האחת הובלה לככר שבין ההרים, שם היו קוברים סוסים ובהמות והשניה הובלה לדרך בואכה כפר זמושה, מימין לטחנת הרוח שעמדה מאחורי העירי (על פי תאור הדו"ח הסובייטי – הזקנים, הנשים והילדים נשלחו לכיוון הכפר קלילה, השייך למועצה הכפרית רוז'ילבסקי.לאחר שהובאו לשטח אדמה מיוחד "גאיץ" השוכן 500 מ' דרומית למוטול, הם נורו ונקברו בבורות שהוכנו מראש). שם פקדו עליהן לכרוע ברך, חלקן הופשטו ועל חלקן פקדו ללחך עשב. רבות הוכו על כי לא ביצעו כיאות את הפקודות. כך בכרען לארץ החלו לירות בהן ובילדים ממכונות יריה מוסוות שהוצבו סביבן. ההמון המקומי הסתער על הגופות והגוססות ובזז מכל הבא ליד. את שנשארו בחיים המית. הגופות הושלכו לבור שנחפר במקום. כשסיימו לכסות את הבור שרו החיילים הגרמנים את השיר "כשדם יהודי על הסכין נוסף" ולאחר מכן עברו עם סוסיהם על הבור כדי למחות את שרידי הרצח ושבו לעיירה. באותו הזמן אספה קבוצה של חיילים גרמנים כארבעים ילדים בני שש עד עשר מנישטוט והובילום לכיוון הויון(?) על יד טחנות הרוח, לבור שטרם התמלא מיום שבת. הם העמידום על יד הבור והסבירו לילדים כי בכוונתם לצלמם. בעוד הילדים מסתכלים למצלמה נפתחה עליהם אש והם הושלכו לבור. ההמון המקומי התבקש לכסות את הבור. סה"כ נרצחו אותו יום 1600 נשים, ילדים וזקנים.

3 אוג' 1941, טהור סופי של העיירה – כשחזרו המרצחים לעיירה החלו בחיפוש יסודי אחר יהודים שהסתתרו, סרקו כל בית ובית בעזרתם של ילדים ומבוגרים מבני המקום. כל הנמצאים נורו בבית או בחצר ונקברו במקום. רבים היו מהמסתתרים ואין כמעט בית בעיירה שאין בו קבר של אחד מהיהודים שהסתתרו (בחצרה של מירל קופלס מלפנים ושאחר כך היה שם הרוקח דלוגין – מצאו מנוחה ישראל ליב ז'בינסקי, בנו של יוסף מנחמס ועוד אחד שאיני יודע זהותו). רק קומץ יהודים הצליח לברוח אל הביצות שבין ספרובה ומיניץ ואל יער מולדובה. אנשי המשטרה האזרחית המוטולאית קבלו רישיון להסתובב גם בלילות ולחפש אחר יהודים (על פי הערכתם נמלטו כ-400 – 500 יהודים). הגרמנים הזהירו את הגויים כי מי מתושבי המקום שיעזור ליהודי יוצא להורג, כמו כן פרסמו הודעות המזהירות את התושבים לבל יתקרבו ליהודים שכן אלה מרי נפש עתה ועלולים להתנפל על כל אחד ולהרגו. סה"כ נרצחו בעיירה בימי ההשמדה כ- 3000 אנשים.

11 אוג' 1941 – בהוראת הגרמנים הודבקו הודעות בישובי הסביבה ובהן הוראות שלא לנגוע לרעה עוד בשארית היהודים. עוד נאמר במודעות כי שארית היהודים שיצאו ממחבואיהם ויתיצבו במשטרה יקבלו מזון, הלבשה ודירות למגורים. כמה עשרות בודדות של יהודים שניצלו בנס אכן חזרו לעיירה והתגוררו רשמית בביתו של ברל גוטנסקי (מינקס) שבנישטוט ובביתו של זליק סטרביץ' (הקצב) שהיה במרחק של שתי חצרות מקודמו. כל הניצולים חיו יחד, התפללו ובכו יחדיו והתחלקו באוכל המועט ובבגדים שהצליחו להשיג מהמקומיים בקושי רב בתמורה לרכוש שמסרו להם עם בא הגרמנים. בלילות היו מתפזרים לשינה במקומות ומחבואים שונים בבתים נטושים, בכל מקום שניים-שלושה איש, כאשר קבוצה אחת אינה יודעת על מקום הלינה של האחרת. ככלל בתי היהודים נשדדו ופורקו ע"י הגויים (לקחו דלתות, חפשו מתחת לרצפות וכו') ואל הבתים היהודיים היפים יותר פלשו משפחות חדשות.

23 אוג' 1941 (יום שבת ), השמדת שארית הפליטה – כנופיה של המאה השחורה הגיעה לעיירה לנהל משא ומתן עם שוטרי מוטלה על הריגת היהודים שנשארו לפליטה מההשמדה תמורת חלק מהבזה שיאספו. כנופיה זו, שמנתה ששים אנשים מהעיירה טלחן ומהעיירה סוינטה-ווליה, אורגנה על ידי פולני בשם קוכרסקי מהעיירה טלחן ןוהיא קבלה על עצמה לבער את שרידי היהודים ששרדו את ההשמדה בתמורה לרכוש היהודים שירצחו ובעקר מלבושיהם והבהמות שנשארו בבתיהם. לאנשי הכנופיה היו רובים שהושארו על ידי החיילים הרוסים שנסוגו מהאזור בתחילת המלחמה. קוכרסקי פגש בהגיעו למוטלה בשני נאצים שהגיעו לעיירה לתומם על מנת לקחת חמאה וחלב עבור בית החולים בפינסק. השניים נתנו לו מיד את ההרשאה לבער את השרידים, לא רק ממוטול אלא גם משאר הכפרים שבסביבה. בהוראה שניתנה לקוכרסקי היה כתוב כי על כל משטרה מוטלת החובה להעמיד לרשותו את מספר השוטרים שימצא לנחוץ כדי לעזור לו למצוא את היהודים ולהשמידם. הכנופייה פשטה על כפרי האזור: מולודובה – לא מצאו איש שכן השרידים ששהו שם השכילו שלא לישון בבתיהם לשנות מדי לילה את מקומות הלינה, טישקביץ' – מצאו מספר בני משפחה אחת , דדביץ' – אספו את כל השרידים מלבד שניים, פשישצ'בה – תפסו את כל בני המשפחה היהודית שגרה שם והביאום למוטול, זמושה – תפסו משפחה אחת משתיים ואת כולם הביאו למוטול. במוטול עצמה הצליחה הכנופייה, בסיוע המשטרה, לאסוף את רב שארית הפליטה מלבד שמונה. במקביל לאיסוף של יהודי הסביבה, גוייסו כמה מתושבי העיירה להכנת בור גדול בסמוך לבית העלמין החדש. היהודים רוכזו באמצע הרחוב, הופשטו מבגדיהם והובלו לעבר בית העלמין החדש, כאשר לאורך כל הדרך מצליפים בהם במגלבים או בקתות רובים. בהגיעם לבור העמידום בשתי שורות, ירו בהם והם נפלו ישירות לבור. כאשר הסתיימה ההוצאה להורג הגיעו שני הנאצים, שהזדמנו לעיירה רק לשם השגת מצרכים, צלמו את הבור, פקדו לכסותו בעפר והמשיכו בדרכם לפינסק. שוטרי מוטול עוד בקשו מאנשי הכנופיה להחרים רכוש יהודי שנבזז ע"י תושבי המקום בימי ההשמדה על מנת שיוכלו לחלקו ביניהם ומכיוון שהם עצמם לא יכלו מפאת מעמדם לעשות זאת בעצמם. כאמור רק שמונה מיהודי מוטול ניצלו: אביגדור צ'רנומורץ, ליבל רוזנקרנץ ואהרון לייב פוליק – כותב העדות , שהתחבאו בעליית גג בביתו הנטוש של אביגדור, בן דודו של פוליק- פנחס קרולינסקי, שהתחבא ברפת של שכנו הגוי אלכסי פופיל (בידיעת אשתו), האחים שרשבסקי והאחים ישפה.

24 אוג' 1941 (ראש חודש אלול) – המקומיים פשטו עתה לבטח על בתי העיירה שרוקנה לגמרי מתושביה היהודים, חילקו ביניהם דלתות, חלונות, רצפות, תנורים ואף לבנים.

26 אוג' 1941 – המקומיים הגיעו גם לבית בו הסתתרו אביגדור, ליבל ופוליק ואלה בחסות החשיכה חמקו לעבר בית הכנסת בנישטוט והתחבאו בעליית הגג. חלונות בית הכנסת וספרי התורה חוללו.

29 אוג' 1941 – שוטרים עורכים בדיקה בבית הכנסת ומנסים לחדור גם אל עליית הגג שאת הכניסה אליו חזקו המסתתרים במוט. אביגדור וליבל קפצו מהחלון החוצה. פוליק נשאר בעליית הגג.

30 אוג' 1941 (יום שבת ) – בלילה יוצא פוליק ממחבואו ובחשכת הלילה הגיע לרפתו של הגוי אלכסי פופיל, שבעליית הגג שלה התחבא בן דודו פנחס קרולינסקי. ספט' 1941 -כחמישים נאצים הגיעו לעיירה והורו לכל הגברים להתאסף בכיכר העיר. באסיפה הטילו על כל התושבים לספק יותר חלב למחלבת הצבא, להביא אדרות כבשים, להפקיד נשק בידי המשטרה ולהקפיד על האפלה. נוכחותם המחודשת של הגרמנים הפחידה את אשת אלכסי ולדרישתה בקש אלכסיי מפנחס לעזוב את המחבוא ולעבור ליאנובה, שכן על פי השמועות שם ובדרוהיצ'ין לא הוסיפו עוד לפרוע ביהודים. בלית ברירה עוזבים השניים את המחבוא (בעזבם מתגלה לאלכסיי כי גם פוליק התחבא ברפתו) ועוברים לחצרו הנטושה של פנחס, שם הם מתחבאים ברפת. הגרמנים ערכו חיפושים בבתים רבים, החרימו אדרות ומגפים והמשיכו למולודבה בקחתם עמם גם כמה משוטרי העיירה. לאחר עזיבת הגרמנים נפגש אלכסיי פופיל עם השניים, אשר להם כי השמועות על היהודים ביאנובה נכוכנות, נתן להם צידה לדרך והבטיח לבקרם ביאנובה ע"מ לספק להם קמח ללחם. השניים אכן הגיעו ליאנובה, שם נוכחו שאכן השמועות נכונות – שרידי היהודים אכן התאספו בעיר וחיו בה בגלוי, ביניהם היו גם פחות מעשרים מפליטי מוטול. ספט' – דצמ' 1941 – החיים של שארית הפליטה ממוטול ביאנובה היו קשים מכיוון ששהו בעיר בצורה בלתי חוקית ולכן לא קבלו תלושי מזון (אותם קבלו תושבי יאנובה). הם פחדו ללכת ברחוב, סבלו רעב וממכת כינים. לאחר מאמצים רבים הצליחו להשיג אישור לתלושי מזון, תמורת הרשמה ויציאה לעבודות קשות כגון: חפירת בורות, תחזוקת פסי רכבת או עבודה במנסרה. כך חלפו כמה חדשים שקטים. באחד הימים הגיעו ליאנובה כמה ממנהיגי הנאצים ודרשו 120 פועלים, שניים מהם היו מפליטי מוטול. הפועלים נלקחו לעבודה בפרוייקט מסויים הקשור לנשק שבסיומו ירו בכולם לתוך בור שהוכן מראש. חמישה מבני מוטול ביאנובה ברחו לפינסק מחשש שילקחו גם הם לעבודה, שם נספו בעת השמדת גטו פינסק.

ינו' 1942, גטו – חיילים גרמנים ואנשי גסטאפו הגיעו ליאנובה ובדייקנות הקיפו כל חצר ובית בהם נמצאו יהודים. היהודים נצטוו לקחת עמם מה שביכולתם ולצאת לרחוב. אלפי יהודים, עמוסים בצרורות עטופים בסדינים ושמיכות נתקבצו ברחוב והובלו לשכונה ביאנובה שהוכרזה כגטו ליהודים. התושבים הנוצריים הביטו על השיירה בהנאה ובצחוק, חלקם השליכו על המובלים קליפות ואשפה. השמש קפחה על ראשי ההולכים, שרובם לבשו חליפות כפולות וכמה זוגות לבנים. הנאצים הכו במגלביהם את אנשי השיירה על מנת להשליט סדר. אנשי מוטול ניסו ללכת יחדיו בכל המהומה על מנת שיהוו משפחה באין להם אחרת, זאת בניגוד לתושבי יאנובה שמכיוון שלא חוו השמדה היו עדיין בעלי משפחות. שטח הגטו היה קטן מאד וכל נפש קבלה בממוצע 1.10 ממ"ר למעון ולמשכב. הצפיפות היתה איומה. בחדר אחד, ששמש בזמנים כתיקונם מקסימום שלושה אנשים, כונסו כ-20 אנשים. הבתים שקעו מהר מאד בזוהמה מכיוון שאחרי עבודת יום מפרכת בתנאי רעב לא נמצא המרץ לנקות. יותר מכך לאחר העבודה הושקע המרץ במציאת מזון נוסף על הלחם במשקל 10 גרם שקבלו העובדים בתמורה לכרטיס המזון. לא רק הבתים היו מלוכלכים – הכל הוזנח: הביוב נהרס, המים לא זרמו, בתי השמוש נסתמו, קליפות נערמו, טחב ועובש, פשפשים וכינים. את הגטו אסור היה לעזוב ללא רשיון מיוחד ורק אלה שעבדו מחוץ לתחומי הגטו קבלו את הרשיונות הדרושים לכך. מדי בקר היו העובדים מחוץ לגטו מסתדרים על יד שער הגטו והמשטרה היתה בודקת וסופרת, תוך כדי מכות והצלפות, את היוצאים. כך גם בחזרה, מי שנסה להבריח מזון הוכה קשות.

13 יולי 42, ט באב – שארית הפליטה ממוטול מתכנסים בבית המדרש בגיטו ומציינים שנה להשמדת יקיריהם.

אוג' 42 (אלול) – לידי היהודים בגטו נפל עתון גרמני ובו נאום שנשאו גרינג וגבלס ובו פנו לכל המטות והמפקדות של הגרמנים בשטחי הכבוש באשר הם, לטהר את השטח מכל היהודים עד סוף השנה. יהודי הגטו הקימו בעקבות כך משמרות לילה להתריע מפני פעילות גרמנית. אנשי מוטול, בעלי הניסיון המר, לקחו חלק נכבד במשמרות אלה בעוד שאנשי יאנובה בטלו את אמצעי הזהירות בטענה שלא יהיה יותר הרג מה עוד שהגרמנים נזקקים לעבודה היהודית. ואכן ההפוגה ברצח ההמונים מדצמבר 41 עד אוג' 42 חלה בשל הזדקקותם של הגרמנים לכח עבודה עקב הקשיים שנתגלו בחזית המזרח, הקשיים במשק של בלארוס ותנאי החורף שהקשו את רצח ההמונים. גידולה של תנועת הפרטיזנים באביב 42 הניע את הגרמנים להגביר את קצב ההשמדה. לאחר גל האקציות הראשון ביולי-אוג' 41 קמו ארגוני מחתרת שבחלקם היו המשכה של המחתרת הציונית החלוצית מימי שלטון הסובייטים. ב-94 מתוך 111 גטאות וישובים בבלארוס המערבית (פרט לאזור ביאליסטוק ווילנה) היו מחתרות וגילויי מרי. אנשי המחתרת באו מתנועות הנוער של השומר הצעיר, החלוץ, החלוץ הצעיר, בית"ר, הנוער הציוני, גורדוניה וכן מאנשי פועלי ציון, מבתי ספר תרבות, בתי הספר באידיש ואף מקרב המבוגרים. לפי נתוני הגרמנים נותרו בכל בלארוס בסוף 42 כ-30 אלף יהודים בלבד.

23 ספט' 42, יומיים אחרי יום כיפור, חיסול הגטו – לפנות ערב, הגטו הוקף בכוחות גדולים והחל גרוש המוני אל בורות שהוכנו מראש. מי שסרב לצאת נורה במקום. שלושה ימים ארכה ההשמדה, מכיוון שרב היהודים הסתתרו במקומות מחבוא והגרמנים התקשו לאתרם. הגרמנים ידעו במדויק את מספר היהודים שהתגוררו בגטו וסרבו לותר. הם עברו מבית לבית, חפשו את מקומות המחבוא וצרפו את היהודים שגילו ליוצאים לבורות. המשטרה המקומית וגויים מתנדבים עזרו לגרמנים בחיפושים, אך מקומות המחבוא נעשו ביד אומן וקשה היה לגלות את כולם. משנואשו פוצצו הגרמנים בדינמיט בית אחר בית והעלום באש. בחיסול הגטו נהרגו כ-4000 יהודים. רק 7 מפליטי מוטול ניצלו, אך רובם ניספו בהמשך המלחמה.

1944 – בשנת 1944 הניס הצבא האדום את הגרמנים, אבל בלארוס נרמסה בתהליך: מינסק נהרסה על היסוד ורבע מאוכלוסיית המדינה מצאו את מותם. רבים מן המתים הושמדו במחנות ריכוז של הנאצים או הוגלו והוצאו להורג על ידי ברית המועצות.

שלושה ממוטול שרדו את המלחמה: אהרון לייב פוליק, יוסף וידמן וחיים ישפה. פוליק בקר במוטול לפני שהגר לארה"ב. בבית הקברות היו רב המצבות הפוכות או חסרות.