דוד ברטוב ז"ל

דוד ברטוב ז"ל

מזכרונותיו של דוד ברטוב (גוטנסקי) ז"ל

 

דוד ואסתר ברטוב במוטלה
דוד ואסתר ברטוב במוטלה
דוד בצעירותו
דוד בצעירותו

דוד, הבכור בין האחים לבין בלומה ויעקב גונטנסקי נולד בשנת 1924. את ילדותו עבר בעיירה מוטלה.
כשהגיע לגיל תיכון עבר לבית ספר תרבות בפינסק. המשפחה שהייתה זעיר בורגנית, גורשה ממוטלה על ידי המשטר הרוסי וכשהגיעו לינוב אמו, בלומה, בקשה שיביאו את דוד מפינסק. אחד הגויים נענה לבקשתה וכך דוד הצטרף למשפחה לגלות בסיביר. בין השנים 1946-1948 היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני" בפולין ובגרמניה. עם קום המדינה עלה ארצה.

הקשר של דוד ליהדות רוסיה המשיך גם לאחר עלייתו ארצה. בין השנים 1967-1964 שימש כמזכיר ראשון של השגרירות במוסקבה וכאיש צוות "נתיב". חזר ארצה כשהיחסים בין מדינת ישראל וברית המועצות נותקו בשנת 1967 בעקבות מלחמת ששת הימים.

בין השנים 1986 – 1992 שימש ראש "נתיב" ברוסיה. ובתקופת שירותו התאפשרה העלייה הגדולה מרוסיה. ומאז המשיך להיות פעיל בוועדות למען יהודי ברית המועצות לשעבר. כיהן כיו"ר הוועדה לעניין "חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל" וכיו"ר רשות ועדת אסירי ציון.

 

 

 

דוד ברטוב ואמו בלומה
דוד ברטוב ואמו בלומה
דוד ברטוב עם אחיו חיים, טניה ומולה
דוד ברטוב עם אחיו חיים, טניה ומולה

בפגישה עם אחיו הצעיר יוסי, העלה דוד מידע וזכרונות על העיירה והמשפחה:

 

יוסי:מאין הגיעה המשפחה שלנו למוטלה?
דוד:דב, האבא של סבא יוסף היה הראשון שהגיע למוטלה מהעיירה וולדובה. ומכאן השם וולודבסקי. למעשה שם המשפחה היה קפלן, בתרגום מפולנית – כהן. סבא יוסף אכן היה כהן. היה לו אח בשם אביגדור. במשטר הצארי לא גייסו בנים יחידים וכדי שייחשבו כבנים יחידים ולא יגייסו אותם, החליף סבא יוסף את שם משפחתו לוולודבסקי, ובחר בשם המבוסס על העיירה וולדובה ממנה הגיע אביו למוטלה.
יוסי:מה אתה יכול לספר לנו על הבריחה של אבא יעקב, עם הדוד ברל אחיה של אמא, ללניגרד?
דוד:
הדוד ברל, אח של אמא, בלומקה גוטנסקי
הדוד ברל, אח של אמא, בלומקה גוטנסקי

לפני מלחמת העולם הראשונההראשונה מוטלה הייתה תחת כיבוש הגרמנים. אבא וברל התגייסו למשטרה הגרמנית. כשהפולנים החזירו לעצמם את מוטלה, אבא וברל חששו שהשלטון יתנקם בהם ולכן ברחו ללנינגרד ושהו שם בין השנים 1917-1922.

יוסי:ספר לי זכרונות מיוחדים מסבא יוסף שעל שמו אני נקרא.
דוד:יש לי זיכרון מיוחד מסבא יוסף כשפרצה שריפה במרק, אני זוכר אותו ביד אחת נעזר במקל הליכה ובידו השניה אוחז בי ואנחנו מתרחקים ממקום השריפה. כשהבשילה החיטה בשדות של סבא יוסף הוא לקח אותי לשדה לבדוק אם אפשר כבר להתחיל בקציר.הכרתי את אשתו האחרונה שגם היא כמו קודמותיה נפטרה לפניו. אמא נסעה איתו לניתוח קטרקט, בשנותיו האחרונות הוא היה עיוור לחלוטין. אני זוכר אותו מגשים כמה מלאכות קבועות: בימי שישי היה ממלא את הסיגריות בטבק. היה לו מכשיר מיוחד שבו נעזר למלאכה זו. כששאלתי אותו: "סבא, למה אתה עושה את זה?" ענה לי: "מצווה לעסוק במלאכה בערב שבת". סבא יוסף ידע את כל התהלים בעל פה. בויגודה היה גן פירות ובכניסה אליו עץ מאד גדול של אגסים קטנים, היו גם עצי תפוחים. אני זוכר את סבא יוסף יושב ליד שולחן שהיו בו מגירות מלאות באגסים. היה פותח מגירה מוציא אגסים עסיסיים ועם אולר פורס לי חתיכות מהאגס.בערוב ימיו, כשחלה, עבר לגור עם סבא ישראל. ושם טיפלה בו במסירות דודה חנה. אני זוכר אותה מכינה לו דייסת סולת כיוון שלא היו שיניים בפיו.עד שעבר לסבא ישראל, התפלל סבא יוסף במניין בויגודה ולאחר מכן היה מניין בבית של סבא ישראל, בעיקר בימים הנוראים. לסבא ישראל היה חזן בעל תפילה שעבר לפני התיבה בשבת. הבית היה מאד פעיל חברתית. בערבים היו באים חברים, שיחקו קלפים וסבא יוסף אמר:
בתרגום חופשי: ילדים, לכם טוב. אתם יכולים לקום וללכת ואני צריך לחכות עד שכולם ילכו…
באותה תקופה סיפרו שמישהו ממשפחתו של סבא יוסף, בן דוד או דוד, הוצא להורג כיוון שהואשם בריגול למען נפוליאון.סיפור נוסף שסיפרו: בתקופת המהפכה הרוסית הפועלים שלו בבית-החרושת לעורות דרשו בשם "האחים" העלאת שכר. סבא סטר לנציג בלחי אחת ואמר לו: "זה בשביל האחים" ושוב סטר לו בלחי השנייה: "וזה בשביל האחיות" והפועלים חזרו לעבודה.ביום האחרון לחייו של סבא יוסף הגעתי לביתו מספר דקות לאחר שסידר את הכיפה לראשו, עצם את עיניו ונפטר.
סבא יוסף נפטר בגיל 104.
יוסי:ספר לי על סבא ישראל וסבתא לאה.
דוד:סבתא לאה היתה טיפוס יוצא דופן. בעלת ידע רב, היא קראה הרבה. כשהייתי בן חמש, או, שש היא קנתה לי כינור קטן.
סבא ישראל היה יושב ראש הבנק, הוא עשה זאת בהתנדבות. המנהל היה שלמקה- שלמה פיסצקי. גם אני עבדתי שם בהנהלת החשבונות.
יוסי:אם סבא לא קיבל שכר, ממה התקיימו?
דוד:מההכנסות של בית החרושת לעורות. זכור לי ריח העורות. כשאמא הייתה לוקחת אותי לבית החרושת לא יכולתי לאכול בגלל הריח.
יוסי:אתה זוכר את הבית של סבא ישראל?
דוד:ליד חדר השינה של סבתא לאה וסבא ישראל היה החדר של סבא יוסף. אחר כך עמד סלון גדול אחרי הסלון היה חדר נוסף בו גרו דודה חנה ומשה חיניץ.
לסבא ישראל היה מקלט מלא בתפוחי אדמה לחורף.
כל קיץ הוא הכין החמיץ מלפפונים וכרוב בחביות שהיה מוריד עם חבלים לתוך באר ובסתיו חילק את המלפפונים והכרוב המוחמצים בין בני המשפחה.
סבא יעקב שהיה בעל האמצעים, הביא מומחה מיוחד שיחד עם שני בניו חפרו את הבאר. אחרי מלחמת העולם הראשונה כשקמה ממשלת פולין, חילקו בין הפולנים אדמות ובעל הקרקע נקרא "פריץ". אחת הנחלאות, של יונגרסון גבלה עם ויגודה. שנים לאחר מכן התברר שהם היו מרגלים גרמניים.
יוסי:לא זכיתי להכיר את סבא מרדכי, אני נקרא על שמו. ספר לי עליו ועל סבתא באשע.
דוד:אני זוכר שמסבא מרדכי פחדתי. ייתכן שזה מפאת היותו דתי מאד וסמכותי. כל האזור היה נגוע בשחפת, גם סבא מרדכי נדבק ונפטר מהמחלה, בגיל צעיר. סבתא באשע קמה בארבע כל בוקר ופתחה את החנות שסבא מרדכי ירש מאביו אליעזר.לאחר מותו של סבא מרדכי ירש אבא את החנות. משני צידי החנות עמדו חנויות בדים של דודה נחמה ודודה ליבה.
דודה נחמה התחתנה עם הרב דולינקו שנבחר לרב של מוטלה. אני זוכר את תקופת הבחירות. היה מועמד נוסף והעיירה התחלקה לשניים. סבא ישראל היה פעיל בקבוצה למען בחירת הרב דולינקו, והייתה לו השפעה חברתית.
דודה נחמה הייתה פעמיים בארץ, באחת הפעמים היא גרה ליד רח' אלנבי בתל-אביב. בסופו של דבר חזרה למוטלה ושם נרצחה יחד עם כל היהודים תושבי מוטלה.
דוד דולינקו עבד עם סבא בחנות.
אני זוכר שחיהלה הייתה דתית והקפידה לצום בתשעה באב. באחת הפעמים כשצמה יצאה להשקות קקטוס ובטעות לגמה מכוס המים. היא מאד הצטערה התיישבה והחלה לקרוא תהלים.
יוסי:בזמנך, לא היה בית ספר תיכון במוטלה. היכן למדת?
דוד:למדתי שלוש שנים בגמנסיה תרבות בפינסק ואחר כך בבית ספר אידיש. כשגורשתי מפינסק למדתי בינובה.
יוסי:יש כמה גירסאות לגבי ראשיתה של מוטלה. מה ידוע לך על כך?
דוד:העיירה התפתחה מבית מרזח שהקים בחור בשם מוטלה ונקראה על שמו.
קראתי בגֶמינה (העירייה) שהרחוב הראשי של מוטלה היה על שם המלכה ידוויגה ואותה ידוויגה נתנה למוטלה את האישור להקים בית מרזח. הגויים ביום ראשון היו אומרים: "נלך למוטול".
מוטלה הייתה עיירה תרבותית למרות שלא היתה בה תחבורה מסודרת והרכבת לא עברה בה.
יוסי:חזרת לרוסיה בתפקידים רשמיים של ממשלת ישראל. בפעם הראשונה כאיש צוות "נתיב" וכמזכיר ראשון של השגרירות ובפעם השניה כראש "נתיב". האם נחשפת לחוויות מיוחדות הקשורות למשפחה?
דוד:בשנת 1964 בבית הכנסת במוסקבה הרים מישהו את בני הצעיר, איתי, על הידיים. זיהיתי את דוד ברל.
לא הראתי שאני מזהה אותו כדי לא להזיק לו.
פעם אחרת בא מולי אבא של ברל ספוז'ינקוב, נפגשנו פנים מול פנים. הוא צעק: חיים! חיים! (החליף ביני לבין אחי) התנשקנו והמשכנו כל אחד לדרכו. היינו מאד זהירים.
יוסי:האם חזרת לבקר במוטלה בזמן ששרתת שם בשגרירות וכשהיית ראש נתיב?
דוד:במסגרת תפקידי ביקרתי בכל חלקי ברית-המועצות ויצרתי קשר עם היהודים. בבלארוס הייתי שלוש פעמים ואז גם ביקרתי במוטלה. באחת מהפעמים התלוו אלי גם אחי חיים ז"ל, רעייתו שרה ונכדתם יפית. כמובן שלא מצאנו יהודי בעיירה. באחת הפעמים סידר לי מכר יהודי שגר בפינסק מפגש עם זקני העיירה שזכרו את משפחתי ובפרט את אבי יענקל (כך קראו לו) וכן פגשנו את הגויה, אנושקה, ששרתה אצלנו בבית ואפילו זכרה את אחי יוסף ושאלה עליו. בפגישה נכח גם ראש העירייה שהיה מאד לבבי. אחר כך בקרנו במוזיאון העירוני, גם המנהלת הייתה לבבית אבל באותה תקופה לא היה במוזיאון זכר ליהודי מוטלה.
זכיתי להיות שותף בהקמת האנדרטה ליהודי מוטלה והגידור מסביב.

המסע להקמת מצבה לזכר קורבונות השואה בעיירת מוטלה

בשנת 1992 נסע דוד ברטוב עם אשתו אסתר לביקור בעיירת מוטלה. במהלך הביקור דאג להקים את המצבה לזכר קורבנות השואה בעיירת מוטלה.

סרט וידאו של דוד ברטוב (גוטנסקי) ואשתו אסתר מהביקור במוטלה בשנת 1992.

דוד ברטוב ז"ל וראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל

בשנת 1992 כתב עמוס אטינגר מקמה למסיבת פרידה לדוד ברטוב ז"ל, עם פרישתו מתפקידו
כראש "נתיב" וצאתו לשליחות חוזרת ב"חבר-העמים" (רוסיה)
שירת דוד
עמוס אטינגר

הארץ הזאת לא הוקמה בדממה חרישית,
הכל כאן היה בסופו – מעשה בראשית,
של אותם ההוזים, החולמים שהיו בקרבה,
והארץ חוגגת כמעט – ארבעים וארבע.

איך בונים מדינה? איך יוצרים מוסדותיה של ארץ?
לא מספיק לחלום, כאן דרוש אותו להט ומרץ,
ואותו שיגעון של אותם שהיו בתמונה,
ולימדו, למדו על בשרם – "איך עושים מדינה".

אותה כת אנשים שכמעט ואיננה לה כבר,
אותה כת אנשים בעלי שיגעון לדבר,
שרבים ביניהם לא זכו לפירסום ולשם,
אך זכו עוד לראות איך פתאום חלומם מתגשם.

בין אותם שזכו, ונתנו את היד והלב,
למפעל עלייה שידע גם שמחות, גם כאב,
בין אותם שהצליחו עולם ומלואו להרעיד,
היה וישנו גם האיש שקוראים לו – דוד.

זה האיש שנתן למפעל ממרצו וכוחו,
וחשוב עוד מכל, הוא נתן לרבים מרוחו,
זו הרוח אשר סובבה לה תמיד במשרד,
עד לרגע הזה, בו דוד מאיתנו נפרד.

וחג פרידה הינו, כמו אתנחתת ביניים,
כשנפגשים הידידים, כדי להרים כוסית " לחיים",
ולגלגל בזכרונות מפעילותו של המשרד,
כמו ערב זה – לכבוד דוד אשר נפרד.

דוד נפרד היום מדרך, ממסורת,
מחברים, עובדים, שישמשו תזכורת,
לשנים אשר נזכור אותן תמיד,
לעבודה המשותפת עם דוד.

דוד נפרד, יוצא – מלים של שיר ופיט,
שאין בו הקלה למי, ש"המשרד" היה לו בית,
למי שאת נפשו, כוחו – לעלייה תרם,
עד בוא הרגע שלפתע, המסך הורם.

לא עת סיכום היא, כי הזמן שוב מחייך,
לא עת סיכום, כי זהו פרק עם המשך,
אך לא נשוב מיום של חג, לסתם יום – חול,
ללא תזכורת לימי אתמול.

האתמול – בחבל ארץ עם מסורת יחודית,
במוטלה – אותה העיירה היהודית,
אשר הצמיחה מנהיגים כמו ויצמן הזכור לטוב,
היה גם הסוחר ששמו גוטנסקי יעקב.

בן שתים-עשרה, דוד לפינסק יוצא,
בבית ספר "תרבות", השכלה עברית מוצא,
החיידק הציוני שברבים סביב חילחל,
הוא חלום העלייה, בבוא היום, לישראל.

ההכנות לכך, הן במישור המקומי,
דוד חבר תנועת "השומר הלאומי",
ואז פורצים להם ימי סופה וסער,
מלחמת העולם, עומדת כבר בשער.

בעיניהם של הרוסים, חנות הכל-בו של האב,
הייתה מתכון ברור לפשע בורגני נתעב,
וגזר הדין אשר לבני גוטנסקי אז ניתן –
גלות במרחבי סיביר, בחבל קזחסטאן.

ארבע שעות בלבד, לפני תחילת המלחמה,
יוצאת המשפחה אל הגלות, אל האימה,
מקל הנדודים היהודי, וצרור נקוב,
בדרך התלאות, לקראת עולם קפוא, עלוב.

האב וגם דוד, בכור הבנים,
עובדים במחנה, בכריית אבנים,
בפיצוץ וסחיבת מטענים על הגב,
והלחם שם צר, ושולט הרעב.

וחולי וסבל, בחום ובקור,
ולילות בלי שינה, ודלות ומחסור,
אך גם שם, בעולם חסר הגיון,
חיפשו נתיבים ההולכים לציון.

אולי דווקא אותה גלות בלתי נסבלת,
הצילה את המשפחה מידי המאכלת,
אשר ירדה על עיירות היהודים,
ולא הותירה בם פליטים ולא שרידים.

המלחמה הגיעה אל קיצה, אחרי שנים,
לאן עכשיו תוביל הדרך? ולאן פונים?
דוד, ב"נוער הציוני", פעיל כבר ב"בריחה",
עוזר לאלפים וגם בני המשפחה,
למצוא בתוך המהומה, אותו נתיב גואל,
שבקצהו ממתינה כבר ארץ-ישראל.

המשפחה כבר כאן, ואין לאיש תלונות,
למגורים ביפו, בחורבה בלי חלונות,
דוד נשאר עוד שם, ממשיך בעיסוקיו,
עם בני העם הזה השב לגבולותיו.

לילדים ונערים בונה מסגרת מעודדת,
של חינוך והכנה לעלייה המיועדת,
כל אמצעי הרי למטרה הזאת כשר,
דוד מומחה – לתעודות מזויפות לתת הכשר.

בעזרתן אז, בדרכים ללא דרכים,
הולכים הצעירים לארץ מבטחים,
לרבים בענייני בריחה, עצות השיא,
עם עלותו, עובד עם ויצמן, הנשיא.

עבודה אשר נתנה לו גם סיפור, וקצת יותר,
עבודה שבזכותה פגש בנערה – אסתר,
אסתר אשר נתנה אז לחיי דוד כאן ערך,
אסתר המלווה אותו מאז בכל הדרך.

היא את האור, את החיוך והעזרה תביא,
דוד ממשיך בלשכתו של הנשיא, בן-צבי,
וקשר הבנה ואהבה מאוד יחיד,
נרקם בין הנשיא בן-צבי לבין ברטוב דוד.

נשיאים, שרים זרים ודיפלומטים – לא פחות
הם אצל דוד עכשיו קהל הלקוחות,
אבל מעבר לכבוד המיוחל, וזה לא סוד,
משפטים באוניברסיטה, דוד מתחיל ללמוד.

בין טקס נשיאותי לטקס האמנה,
דוד מצליח להגיש בחינה אחר בחינה,
ובין בחינות המשפטים לעבודת הגמר,
נולדו להם גלעד וראלי וגם איתמר.

רצונו לצאת אל העולם המשפטי,
התקבל בלאו אחד גדול והחלטי,
כל מה שביקש, זה לא עזר
והוא נשאר כיועצו של הנשיא שז"ר.

רק כשהציע שייקה דן, את המשימה החשובה,
שדוד יצא לשגרירות, בעיר מוסקבה,
אז הנשיא שז"ר לא התעקש שנית,
מול חשיבות המשימה הלאומית.

בתואר של מזכיר ראשון, נושא דוד ברטוב,
והימים שם אפלים, ובשלטון חרושצ'וב,
ויהודים אינם נראים ביחד
בכל שולטים אז אפלה ופחד.

מזכיר ראשון הוא "סטאטוס" מכובד,
אך לא בדיוק בדיפלומטיה שם דוד עבד,
ותפקידו – ללא יחוס ותואר,
היה לפתוח ליהודים, אשנב וצוהר.

לתת להם סידור, טלית ותשר,
בתפקידו כאיש לשכת הקשר,
לשבור את המחיצות, לפתוח לב,
לומר שיש תקווה גם לכאב.

אז אל הפחד, רוח חדשה נכנסת,
וצעירים כבר מופיעים בבית-הכנסת,
מעגלים של הורה, שאסתר הובילה,
ושירי ציון וגם "הבה נגילה".

ועם "סרובניקים", נפגש דוד ברטוב,
וביניהם הנער – יאשה קזאקוב,
שבהסתר אז את דוד שואל,
על הנתיב לארץ-ישראל.

הלחישות הופכות לאזעקה,
ולא מעט בזכות הצעקה,
נפתח הברז וטיפה קולחת,
של עלייה לארץ המובטחת.

זו עבודה שתפקידה אינו נגמר,
גם לסובייטים יש בכך רבות לומר,
ובנושאים כמו ארץ-ישראל,
רצו לדעת, מה הולך ומתבשל.

את הידיעות קיוו הם דווקא להשיג,
באמצעי שהוא אולי ל"ק.ג.ב." אינו חריג,
בעזרתה של מנהרה, אשר חפרו מעבר לרחוב
ישר עד מתחת שולחנו של המזכיר -ברטוב.

גילוי המנהרה והנתיב אשר נחפר,
הינו סיפור חסוי שיום אחד עוד יסופר,
והתקרית הדיפלומטית, שעליה לא שמעת,
את דוד הפכה כמעט ל"פרסונה נון-גראטה".

ואלה רק כמה קווים קטנים מן מכלול,
בעזרתם אז "יהדות הדממה" השמיעה קול,
קול שאת סיפיו של העולם הרעיד,
בזכותם של אנשים כמו ברטוב דוד.

של אנשים כמו שייקה ונחמיה ושאול,
עדת "משוגעים" אשר עבדו על זמן שאול,
תוך סיכון עצמי, ראו הם שהעסק זז,
ועליית שנות השבעים הייתה – פרעון השטר מאז.

"מלחמת ששת-הימים", קטעה את השליחות,
דוד חוזר הביתה, די עייף ודי סחוט,
אך שב את התפקיד אשר עליו הרבה לחלום,
עולם המשפטים, הנה הוא כבר שופט שלום.

דווקא עשתה לו טוב, החזרה לעיר ציון,
הוא כבר במחוזי, רשם בית-המשפט העליון,
אבל בבית ובלב עדיין מתרוצצות,
המחשבות על היהודים בברית-המועצות.

וכל עולה משם שרק את מטענו מוריד,
יודע שהכתובת הראשונה הינה – דוד.
העלייה אשר סוף-סוף הגיעה שעתה,
מוצאת את הברטובים, בענייני קליטה.

בבוקר, בחצות, תמיד דופקים בדלת
עולה חדש הגיעה ואשתו מיד שואלת:
לאן נלך מחר? הרי הכל כל-כך מפחיד,
ואת הלילה הם עושים על הריצפה בבית דוד.

לא לחינם כשאותו רעיון נולד,
שדוד ישוב אל ראשות "המשרד",
עזבת כס משפט, ופנסיה מכובדת,
כדי לשוב מיד לפעילות המיוחדת.

במסיבת פרידה, ידע גם השופט שמגר,
ה"וירוס" שפגע בו בדוד, הינו אתגר,
שאיש לא יעצור בו, או יבוא לתת עצות,
המפלגה שלו היא – יהודי ברית-המועצות.

וכך מתחיל בעשייה שלב נוסף,
ולקשיים החדשים דוד נחשף,
בפעילות הבלתי שגרתית,
המעודדת את הקשר והברית.

בין יהדות אשר החלה מתעוררת,
ואל ארץ המקווה, סוף-סוף חוזרת,
ובעזרת הצוות היושב ממול,
אשר פועל בארץ ובחו"ל.

כך, שש שנים אשר עשו היסטוריה,
זכית וראית, גם ימי אופוריה,
כיצד נפלו חומות ומחיצות,
ואיפה, איפה? – ברית המועצות.

התרעת וצעקת גם בשער,
ראית יסורי קליטה בצער,
כיצד באים עולים מחוננים,
תופשים אותנו בלתי מוכנים.

הגעת ל"משרד" דוד, בימי סופה וסער,
פרסטרויקה הייתה – אך עוד נעול השער,
כל ספר ותקליט אשר נשלח – הוחרם,
זכית לימים בם המסך הורם.

טיפטוף של עלייה – בימי מצור וחרם,
בזכות הצעקה – הפך פתאום לזרם,
גלי עולים באים, וגל רודף לו גל,
עכשיו את יוצא לסגור שם מעגל..

יוצא לשם שנית, לפתוח, להרחיב,
את הפתח התקווה, למבקשים "נתיב",
עד כמה שידוע, אתה אל תוותר,
בעיקר כשלידך, תהיה תמיד אסתר.