חיים ישראלי ז"ל

חיים ישראלי ז"ל

זיכרונותיי ממוטלה

העיירה מוטלה

חיים בדרך למוטלה
חיים בדרך למוטלה
 על תולדותיה של מוטלה למדתי מספרו של הסופר חיים צ'מרינסקי: "עיירתי מוטלה". זה סיפור על ראשיתה של העיירה, תולדותיה ומצבה כפי שהיא נראתה בעיני צ'מרינסקי שנולד בשנת 1862. צ'מרינסקי כתב את ספרו בהיותו קרוב לגיל חמישים וחמש כששכב על ערש דווי, בבית החולים בדרום-מזרח אוקראינה, כשרק עיפרון ונייר עמדו לרשותו. הסופר דרויאנוב שהיה חברו של צ'מרינסקי שכנע אותו להעלות על הנייר את סיפור העיירה. חיים צ'מרינסקי מספר בספרו על יהודי אלמוני בשם מוטלה, שהקים בית מרזח בפינה חשוכה וממנה התפתחה העיירה שנשאה את שמו. מוטלה שאני הכרתי מאז נולדתי בשלהי 1927, הייתה שונה מהמתואר בספרו של צ'מרינסקי. בתקופה זאת שלטה באזור ממשלת פולין ורק ב- 1939 פלש הצבא האדום לאזור שצורף לברית המועצות וכיום כל האזור כלול ברפוליקה הבילורוסית. את העיירה חצה רחוב מרכזי, שתחילתו הייתה ליד הכפר זָזִירְיֶר בצפון והסתיים בפאתי הכפר מולדובה בדרום.
מה שנשאר מהאגם במוטלה
מה שנשאר מהאגם במוטלה

במקביל חצה את העיירה לכל אורכה הנהר יַסְיוֹלְדָה שיצר אגם בעיירה והמשיך לזרום לרחבי האזור הנקרא פּוֹלֶסְיָה ונשפך בסופו לנהר פריפיט וממנו הובילה הדרך המימית לנהר בוג ומהבוג נשפך לויסלה ומהויסלה הגיע לים הבלטי. זה היה התוואי שדרכו היו משיטים עצים מיערות פוליסיה לנמלי פולין: גדנסק וגדיניה. כריתת העצים והשטתם היו עיקר פרנסת הנוצרים, תושבי המקום והיהודים היו מתווכים בין כורתי העצים לבין המזמינים ששהו בנמלי פולין. מקום המפגש שבין הנהר והאגם היה מסוכן מאד. המקום נקרא באידיש: קֶסֶלגְרוּב. וכל שנה גבה את קורבנותיו. אני זוכר שמהעיירה הסמוכה, ינוב, בה לא היה נהר, הגיעו אלינו באחד מימי הקיץ ארבעה בחורים צעירים, איתנים, נחמדים שבאו להתרחץ בנהר ולא חזרו יותר, כי הקסלגרוב בלע אותם.

בינוב הייתה תחנת הרכבת הקרובה ביותר למוטלה. בחלק הצפוני של מוטלה הייתה אחוזה שנקראת: ויגודה. צ'מרינסקי מתרגם ויגודה ל"רחבות", לפי דעתי, התרגום הנכון:"נוחיות". זו אחוזה שהייתה בבעלותו של פריץ פולני אשר החכיר אותה לסבא הגדול (שלי) יוסף וולדבסקי. בתקופתי, אחוזה זו הייתה רשומה על שמו של סבא רבא. הבית הראשון ברחוב המרכזי שהיה קרוב לויגודה היה שייך ליהודי, בעל מכולת בשם ויסוצקי. במרחק כמה בתים דרומית מהמכולת גר סבי ישראל. ואחריו משפחת יושפה ובהמשך משפחת טוביאנסקי. בדרך מהאחוזה לעיירה עמד בית-קברות נוצרי ומשם החלה השכונה שנקראה אלטשטוט, ובתרגום "העיר העתיקה", נקראה גם "מארק" שוק.כיוון שבה התקיימו ירידים. בהמשך דרומה, מרכז העיירה שבתקופתי נקראה "כיכר המלכה ידוויגה". כאן היה מרכז בתי התפילה, גם של היהודים וגם של הנוצרים. במרכז העיירה עמדה הכנסייה הפרובסלבית, זה היה המבנה היחיד ששרד אחרי המלחמה, לא רחוק משם עמד בית הכנסת הגדול, ובהמשך בית הספר העברי היסודי "יבנה". קרוב למרכז העיירה עמדו חנות הנעליים של ברנר ובית המרקחת של דלוגין. במרכז התגוררו גם ד"ר קמנצקי הרופא היחיד של העיירה וברל השוחט שהיה שוחט תרנגולות ואף לימד תורה ועברית. אבי וגם אמי למדו אצלו. בתקופת הקומוניסטים בשנת 1940, לימד גם אותי בהסתר תנ"ך. הסימטה בה התגורר ברל השוחט נקראה "סימטת-מצרים" (גֶסְל) וזאת מפני שהייתה חשוכה. עוד דרומית משם היה המחסן הרפואי של גורודיש ואחריו תחנת המשטרה שלאחריה השכונה נַיְשְטוֹט, ובתרגום: "העיר החדשה". הבתים הראשונים של ניישטוט, היו שלנו. לפני הבתים שלנו הייתה דרך עפר שהובילה לנהר יסיולדה היה שם גם בית-קברות עתיק של תושבי מוטלה אשר מתו שנים רבות לפני כן.
הקבר של סבא יוסף
הקבר של סבא יוסף
הבית הקיצוני היה של דודתי ליבה. בחצר ביתנו בנה אבי בית חדש עבור סבא מרדכי שסבל משחפת והיה זקוק לאוויר צח. סבא מרדכי נפטר כשהייתי בן שש. לאחר כברת דרך, עוד לפני המארק גרה משפחת גרשון חיים סימנובסקי. מיד אחרי ביתה של משפחת סימנובסקי הייתה החנות של דודה נחמה, אלמנתו של רב חיים מאיר דולינקו ז"ל ולכן קראנו לה רבעצין (רבנית) ולאחר שעלתה ארצה ב-1935, הועברה החנות לידיה של דודה ליבה. לאחר עוד מספר בתים עמד בית הכנסת החדש שבו התפלל אבי ואנחנו ילדיו. בהמשך עמדה חנותו של מרדכי צ'מרינסקי שאין לו כל קשר לסופר צ'מרינסקי. משפחתו של מרדכי צ'מרינסקי גורשה יחד איתנו לסיביר ב-1941. בסוף הרחוב גרה משפחת גוטנסקי, "הווליוש", שמקורה באחותו של סבי מרדכי גוטנסקי. ולאחר מכן בית-הקברות החדש שבו הובאו לקבורה סבא יוסף, סבא מרדכי וכל אלה שנפטרו בשנים האחרונות.

תושבי מוטלה

רוב אנשי העיירה היהודים היו בעצם קרובי משפחה, בשורשיהם אפשר למצוא סבים וסבתות, רחוקים וקרובים. התושבים הותיקים במוטלה (אלה שגרו בעיירה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה) מורכבים מכמה בתי אב, יוצא איפה שכל תושב של מוטלה היה קרוב משפחה של תושב אחר. לדוגמא: למשפחת גוטנסקי היו בני דודים במארק ליד סבא ישראל וולדובסקי: בנימין הצלם, והמשפחה של אליעזר גוטנסקי שחלק ניכר מהם עלו לארץ ישראל. בקצה העיירה גרה אחותו של סבא מרדכי ומשפחתה.

דוגמא נוספת, משפחת צ'מרינסקי שהיו קרובי משפחה של משפחת לזבניק. הרחוב המרכזי של העיירה מוטלה היה מיושב רובו ככולו על-ידי יהודים ובחלקו על-ידי הפקידות הפולנית. הנוצרים תושבי העיירה התגוררו ברחובות צרים מצידי הרחוב המרכזי ומספרם היה פי חמישה ממספר היהודים תושבי העיירה. בתקופתי היה מקובל שבעיירה התגוררו ששת אלפים איש מהם מאתיים משפחות יהודיות שהן כאלף נפשות, וחמשת אלפים נוצרים. הנוצרים נחשבו כבני בלארוס, ברם, שפתם הייתה עירוב של אוקראינית, בלארוסית ופולנית. אני זוכר שבעסק של אבי המנוח הועסק נוצרי תושב המקום ששמו היה מיכלקו שדיבר אידיש ועל כל שאלה שנשאל הייתה לו תשובה אחת אַוַוֶדה (בוודאי).

בפרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו למוטלה פליטים רבים יהודים שברחו משטחי הכיבוש הגרמני בפולין, ביניהם העתיקו כל יהודי העיירה קודניה, את מושבם לעיירתנו מוטלה וכך נוספו ליהודי מוטלה עוד אלף נפשות, פליטי קודניה. רוב יהודי העיירה נמנו עם פשוטי העם, רובם ידעו להתפלל וביקרו בשבתות בבתי הכנסיות. בעיירה תפקד רב. העיירה נחשבה כמיוחסת מבחינת הרבנים ואלה שעזבוה נבחרו לשמש רבנים בישובים חשובים. לפני הולדתי שימש בעיירה הרב חיים מאיר דולינקו ז"ל שהיה נשוי לדודה נחמה אחותו של אבי המנוח. לכשנפטר הרב דולינקו בצעירותו נבחר לשמש רב בעיירה הרב פרלמן מהעיירה מזריטש. אני נקראתי על שמו של דודי, הרב חיים דולינקו ז"ל. הרב פרלמן נבחר לאחר מכן לרבה של איביה, עיר ואם בישראל, אחריו נבחר לרבה של מוטלה הרב לוין שהיה חתנו של הרב מישקובסקי מראשי אגודת ישראל בפולין, רבה של העיר קרינקה. בשנות המלחמה, הרב מישקובסקי עמד בראש ועד-ההצלה, בישראל. אני זוכר את בחירתו של הרב לוין לרבה של מוטלה. כל יהודי המקום התקבצו לבית הכנסת הגדול. הרב דרש מפרשת- השבוע ולאחר מכן נפלה ההכרעה. הפעם היא הייתה חיובית, על אף הסתייגותם של כמה מתושבי העיירה. ההסדר לגבי קיומם הכלכלי של הרבנים קבע שהרבנית הייתה מוכרת לתושבי המקום שמרים ונרות וחנווני העיירה נמנעו מלעסוק בכך. וכן היה נהוג שיהודי המקום המבוססים יותר תורמים מכיסם לרבם, להבטחת קיומו הכלכלי.

הנוצרים תושבי העיירה נמנעו מלפגוע ביהודים ואף האירו להם פנים. את פרצופם האמיתי הם גילו עם כיבוש העיירה על ידי הגרמנים. חלק מהם השתתף ברצח הכללי שבוצע בתשעה באב תש"א (3.8.1941), ולאחר מכן ברצח שארית הפליטה ששרדה אחרי הרצח הכללי (כשישים איש). לפי דברי היהודי היחיד שנשאר חי בעיירה, אהרון לייב פוליק, המקומיים הם שרצחו את שארית הפליטה הזו במכות, בגרזנים ובעינויים. פוליק מציין שגם אותו מיכלקו, הגוי שאבי העסיק, השתתף במעשי הזוועה הזו. מאחר ופוליק היה רק עד שמיעה, לא מצאנו עדות נוספת לכך. לעניין התנהגותם של הנוצרים עוד נחזור בהמשך.

אנסה לתאר כמה מיהודי מוטלה כפי שאני זוכר אותם: זכורה לי המכולת של ויסוצקי שהייתה קרובה לויגודה. זו הייתה מכולת זעירה. ליהודי הזה נולדו בנות אחדות ובן יחיד. אחת מהבנות הצליחה לעלות ארצה ולאחר שהגענו ליפו היא התייצבה אצל הוריי והתברר שהקימה משפחה בקריית אונו. באחד הערבים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בקיץ 1939, עקבותיה של הצעירה שבהן נעלמו. לאחר שעות של חיפושים מצאו את גוויתה בבאר המים במקום. משפחת יושפה גרה בשכנות לסבא ישראל. הייתה להם חנות-נעליים ואת בתם תמר עמד לשאת לאשה בן דודי פייבל.

בשנת 1994 שכששרה ואני בקרנובמוטלה עם נכדתנו יפית-בלומה ועם דוד ואסתר, אירח אותנו גוי שהתגורר בביתם של יושפה. אחד הבנים של יושפה שרד אחרי המלחמה ובדרכו רגלית מהיער לעיירה שלנו נתפס על ידי פרטיזנים קומוניסטים ונרצח. בן אחר הצליח לשרוד, הגיע ארצה והתחתן עם בחורה מבנות תל-עדשים. בשכנות למשפחת יושפה גרה משפחת טוביאנסקי , ראש המשפחה היה פחח ושימש גם שליח ציבור בבית-הכנסת המרכזי בימים הנוראים. אחד מהבנים שרד והגיע ארצה, בדרך לא דרך, וביקר אצל הורי לאחר שהגענו ארצה. אחרי משפחת טוביאנסקי גר בנימין (יומקה) גוטנסקי, בן-דוד של אבי שהיה צלם מקצועי ולו היו שלושה ילדים. בת בגיל של אחי דוד ושני אחים תאומים שהיו בגילי. מה שאפיין את משפחות גוטנסקי זו גומת החן שליוותה את רוב בני המשפחה (כולל אותי). אצל משפחת סימנובסקי שגרה בהמשך היו נפגשים לעיתים צעירי מוטלה. שם גם פגש דודי מולה את אשתו לעתיד טניה. מתברר שמשפחת טניה הייתה מקורבת למשפחת סימנובסקי. במרכז העיירה היה בית-הספר הממלכתי פולני שרוב תלמידיו היו יהודים. בבית לפניו התגורר חייט יהודי, אינני זוכר את שמו. בעליית הגג של הבית התגוררה פולניה בודדה. היא הייתה יוצאת מדי פעם, מקללת את הילדים על זה שהקימו רעש. לבשה בגדים קרועים ובפיה נשארו מעט שיניים. מעולם לא ידעתי מה מקור קיומה, מאין באה ואם יש לה קרובי משפחה כלשהם. מתברר שביום הרצח של יהודי מוטלה, מספר פוליק, ושוב אני מציין שהוא היה עד שמיעה ולא עד ראייה, שאחרי שהוציאו את הגברים מבית הכנסת המרכזי ואספו את כולם, היה בדעת הגרמנים לשחרר את הנשים ואת הילדים, אולם, הפולנייה הזו הזמינה לביתה את הקצונה שבין הרוצחים, השקתה אותם באלכוהול ושכנעה אותם להמשיך במעשה הרצח בנשים ובילדים. אחרי בית הספר עמד בית-המרקחת של משפחת דלוגין. שהיו לה שלוש בנות: דסיה (אידה), בלה ולוסיה. דסיה ובעלה עזרא היו איתנו כמגורשים בקזחסטן. בשנות העשרים המאוחרות משפחת דלוגין מסרה את בית-המרקחת בחכירה לרוקחת פומרנץ , וניסתה לפלס לעצמה דרך כלכלית לוילנה. הבנות למדו בוילנה. דסיה סיימה לימודים לתעודת אחות מוסמכת. בלה החליטה לעלות לארץ ישראל ולהירשם לטכניון ולוסיה למדה בתיכון בוילנה. גב' דלוגין רחיל הייתה במקצועה מיילדת ואני סבור שהיא יילדה אותי וטיפלה בי כשנולדתי. על כל פנים, הוריי ובמיוחד אמי היו מאד מיודדים עם משפחת דלוגין וגם עם משפחת פומרנץ שחכרה את בית המרקחת. למשפחת פומרנץ לא היו ילדים ובעלה של הרוקחת, מר פומרנץ, היה בא לעזור לאמי לטפל בי, לקלח אותי. אמא הייתה מספרת שהוא כל כך אהב ילדים שהיה קורא לי המלאכל (מלאך) הקטן. כעבור מספר שנים משפחת דלוגין חזרה למוטלה ומשפחת פומרנץ עקרה ממוטלה לורשה ושם הזוג נפרד. הרוקחת הייתה מבוגרת ומר פומרנץ נשא אשה שנייה ולהם נולד בן יחיד דני. לאחר שעלו ארצה, גידלו את בנם היחיד דני וכשהגענו לארץ, מר פומרנץ סייע לנו בהתאקלמות. דני נהרג במבצע סיני בקרב על המתלה ביום הולדתו העשרים. הדבר השפיע מאד על מר פומרנץ ולאחר תקופה מסויימת הוא נפטר מסרטן. גב' פומרנץ הספיקה עוד להקים מועדון לילדי איל"ן וביקשה ממני לשלוח למועדון כל שבוע את עיתון "במחנה". ולאחר מספר שנים אף היא, גב' פומרנץ, נפטרה והמשכתי לשלוח את "במחנה" עד שנת 2002. אני חוזר לדלוגין. הבת דסיה שהייתה במוטלה לאחר הכיבוש הסובייטי, נרשמה לחזור לוילנה, בעקבות הבקשה גורשו דסיה ועזרא לצפון הרחוק, דסיה חלתה ורק עזרא גורש. דסיה לא רצתה להתנתק מעזרא ולאחר שהחלימהביקשה מרצונה להצטרף אליו לצפון הרחוק.

דסיה ועזרא
דסיה ועזרא
 והאיום. בלה כאמור למדה בטכניון ואף ביקרה במוטלה בחופשת הלימודים וחזרה לחיפה. משפחת דלוגין שנשארה במוטלה נרצחה יחד עם כל תושבי מוטלה בתשעה באב 1941. אחרי בית המרקחת של דלוגין, התגוררה גב' חנה פוליק, אשה בודדה, גידלה בן נכה והיא השכירה חדר, או, שניים לרופא העיירה ד"ר קמינצקי. גם הוא היה רווק מבוגר וגב' פוליק כל-כך העריצה אותו שמעולם לא קראה לו בשמו אלא "הוא". בנה שנולד נכה, נשען על קביים. היה גאון בעל ידע אוניברסלי אוטודידקטי. הבן שנקרא מוטקה טייל שעון על קביים ושרק את מיטב האריות שאלוקים יודע מאיפה ספג אותן.

משפחת בונביצקי גם גרה במרכז העיירה. אחד מבני המשפחה בחור צעיר בשם אייזיק בונביצקי היה בלונדיני בעל מראה חיצוני ארי, כשהגרמנים הובילו את הגברים בדרכם האחרונה, מראהו (של אייזיק) הרגיז אותם והם החליטו להטיל עליו לשאת את מוטקה הנכה על כתפיו. מוטקה התנגד לכך והמטיר מכות על אייזיק, שום דבר לא הועיל, הגרמנים לא הסכימו שאייזיק יניח למוטקה, הכריחו אותו לסחוב את מוטקה עד בור ההריגה.

סבתי לאה, אם אמי, הייתה מבקרת אצלנו פעם בחודשיים, שלושה. כשנודע לי שיש בכוונתה לבקר, באתי אליה בכדי להילוות אליה בדרכה הארוכה. המרחק בין ביתו של סבא ישראל לבין ביתנו היה כשניים וחצי, שלושה ק"מ וסבתי צלעה בגלל תאונה כלשהיא, שקרתה לה ואף פעם לא ידעתי מקורה. בדרך סבתא קבעה לעצמה שתי תחנות מנוחה. אחת, אצל סנדלר ,אינני זוכר את שם משפחתו, קרוב משפחה של הנשיא וויצמן והתגורר בסביבת הבית של וויצמן.

לסנדלר הזה היו שלש בנות. הבכורה חינקה הוזמנה על ידי אם הנשיא רחל וויצמן להגיע לחיפה ולשמש לה עוזרת אישית. כעבור כשנתיים- שלש כשחינקה מצאה את בחיר לבה, הוזמנה השנייה פרומה לשמש בתפקיד זה. פרומה הייתה יפיפייה. כשהגענו ארצה מצאנו את פרומה נשואה. היא הייתה אחות מוסמכת. כשאמי אושפזה בתל השומר בסוף ימיה, הייתה מדי פעם שוהה ליד מיטתה. כעבור שנים אחדות, לאחר מות אמי פרומה חלתה ונפטרה.

התחנה השנייה של סבתא הייתה אצל משפחת אפשטיין שהתגוררה על מחצית הדרך בין "השטח הישן" לבין הדירה שלנו. אפשטיין עסק בתפירת נעליים ולו היו כמה ילדים. הבן הצעיר היה חבר לכתה שלי והבת הבוגרת רבקה שרדה אחרי המלחמה ביקרה מדי פעם אצל ההורים שלי. הייתה נשואה לאלוף משנה בצה"ל. אחרי שנים אחדות מתה מסרטן.
התחנה השלישית, הייתה אצלנו בבית. אמי הייתה עושה את הדרך הזו אל הוריה במיוחד בשבתות ותמיד התלוויתי אליה. גם לה היו שלוש תחנות בדרך. הראשונה, אצל ברוכקה (ברכה) צ'מרינסקי. ברוכקה ואחותה נחמה התאלמנו מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה. סיפרו שהבעלים נרצחו ביער. הכרתי את זבולון בנה של נחמה כשהיה חורט הקדשות על מצבות בבית הקברות ולא פעם היה "סוחב" אותי איתו לבית הקברות. הוא שרד אחרי המלחמה כשהצליח לברוח מבור ההריגה, עלה ארצה , הקים משפחה לתפארת ונפטר בשנת 2008. לברוכקה היו שלושה ילדים, שני בנים ובת. הבן הבכור, זבולון רביד למד בתיכון תחכמוני בביאליסטוק. בשנת 38 חזר למוטלה כבוגר הגימנסיה והגיש מועמדותו לאוניברסיטה העברית בירושלים. אני זוכר שלפני המלחמה שני צעירים מהעיירה נרשמו לאוניברסיטה העברית בירושלים וחיכו לקבל האישור שהבטיח גם סרטיפיקט. הראשון זבולון לזבניק שלמד בתיכון פולני קיבל את הויזה והשני זבולון רביד (צ'מרינסקי) לא קיבל את הויזה וכולנו התאספנו אצל אמו של זבולון רביד, ברוכקה, מתוך דאגה מה יהיה לאישור של זבולון. כל הנאספים היו מלאי חרדה עד שכעבור שעה קלה הגיע הדוור והודיע: האישור ישנו. האישורים (סרטיפיקט) הגיעו ברגע האחרון וכך ניצל מזוועות הנאצים. בתקופת הביניים (בין מוטלה לעלייתו ארצה) אבי שכר אותו לשמש לי מורה פרטי. באחד הימים, הוא ביקר אצלי במשרד וסיפר לי שהוא ניהל את תיכון טשרניחובסקי בנתניה. לאחר כמה שנים נודע לי שירד מהארץ ושימש ספרן בישיבי -אוניברסיטי בניו יורק. הבן השני של ברוכקה, אליעזר, היה מדריך בשומר הלאומי שאחי דוד ואני השתתפנו בפעילות בקן. לאחר מכן נודע לי שהוא ניצל והיה באסיה התיכונית. לפני המלחמה עלה ארצה וכאן הכיר עלמה אמריקנית איתה ירד לניו יורק. לאחר שנים רבות חזר ארצה והתיישב בנתניה. הוא החליט להוציא את סיפור הרצח של אנשי מוטלה כפי שפוליק כתב בספר מודפס וזו תרומה חשובה מאד להנצחת זכר העיירה ותושביה. נפטר בשנת 2009.
התחנה השלישית של אמי בדרכה להוריה הייתה אצל משפחת דלוגין. אני זוכר במוטלה אלמנה אחת ולה בת ובן. הבת חיה ובן שמחה. לאלמנה הזו הייתה ספריה קטנה של ספרים בשפת עבר והייתה משאילה לנוער המוטלאי תמורת תשלום. אצלה מצאתי את ספרי אברהם מאפו במיוחד את "אהבת ציון" שהשאיר רושם עמוק בליבי. הנוער היהודי הצעיר למד בבית-הספר היסודי הפולני ובשעת תפילת הנוצרים היה קם דום מבלי לקחת חלק בתפילה. חלק מהצעירים האלה המשיך ללמוד בשעות אחה"צ ב"חדר" לימודים עבריים. לי הייתה זכות גדולה שהוריי שכרו לי מורים פרטיים, אחד מהם, כפי שהזכרתי, היה זבולון רביד. מורה נוסף שלימד אותי שפה, דקדוק ותנ"ך היה חיים חמיאל (חמלניק). לאחרונה גיליתי אותו בדיור מוגן בירושלים והוא בן תשעים ומעלה. היה מורה לתפארת. הנוער הבוגר בני עשרים עד שלושים היה מובטל, התעניין בענייני דיומא. ועד היום אינני יודע כיצד התפרנס. אחד מהם היה שלמה גולובץ' כתב פניות לשלטונות בצבא הפולני. בשעה ארבע הגיע הדואר מינוב. והוא היה מביא את העיתונות המעדכנת באידיש והמסבירה מה קורה בעולם. החלק של הניישטוט היה מאוכלס ברובו על ידי סוחרים ובעלי מלאכה. בבית הכנסת שבמרכז הניישטוט נאספו המתפללים המבוגרים לשמוע הערכת מצב, בנוסף לתפילות, מפיו של הדוד שלמה ניידיץ, בעלה של הדודה ליבה.

במוטלה היו שני מועדוני נוער ציוניים: 1. של השומר הלאומי שהוא הנוער הציוני, העובד הציוני שמנהיגו באזור פינסק היה משה קולודני , עלה לארץ שם המשפחה לקול. משה קול היה שר בממשלת ישראל. השני היה של בית"ר ולא שררה אהבה בין שתי תנועות הנוער. הפעילות הציונית של האוכלוסיה הבוגרת מצאה את ביטויה במכירת שקלים (את זכות הבחירה) לקראת הקונגרסים הציוניים. הרוחות התלהטו. אני זוכר שיהושע קַמחי בעלה של רבקה בת דודתי, התלהט מאד בהגינו על "הפועל המזרחי" ואחיו של משה חיניץ, דודי, תמכו ברביזיוניסטים. יתר בני המשפחה שלנו תמכו ב"ציונים כללים א", שהייתה מפלגתו של הנשיא וויצמן, וזאת מתוך נאמנות לבן העיירה. אנחנו, ילדי גוטנסקי לקחנו חלק בפעילות השומר-הלאומי. זכורני ששרנו (כי לא הכרנו שירי א"י בתקופה ההיא) "זבחו זבחי צדק בטחו ב-ה'…" והפעילות האמיתית למען ארץ ישראל הייתה כפי שציינתי קודם, המאבק על מספר השקלים (שקל נתן זכות בחירה לקונגרס הציוני) שכל תנועה הצליחה למכור. פעם בשנה נערך באזר (שוק) שכלל נשף ריקודים, גביית דמי כניסה לטובת מוסדות ארץ ישראל.

הנוער הציוני
הנוער הציוני

 

 אמי המנוחה שלא ידעה לרקוד הפגינה נוכחות בבאזר ואני לידה, כילד קטן. אינני יודע איך הצלחתי ללמוד, להיות בכל אירוע משפחתי, להתלוות לאמא בדרכה אל הוריה, להתלוות לסבתא לאה בדרכה אלינו ואף להיות שותף בנוכחות בכל דבר בעל חשיבות שקרה בעיירה. הייתה במוטלה משפחה מסועפת של פיסצקי שחלק מהבנים נולדו מאשתו הראשונה של הסבא פיסצקי וחלק שני מאשתו השנייה. הבכור שבהם משה (מושקו) פיסצקי היה נשוי ליהודית לבית טננבוים. הוא התפרנס ממכולת זעירה בחלק הישן של העיירה (מארק). אשתו יהודית הייתה אישה משכילה. עם כניסת הקומוניסטים לעיירה היא שובצה כמורה לשפה הרוסית בבית הספר בו למדתי. אחיו שלמה עבד בהנהלת החשבונות של הבנק הזעיר המקומי, שסבא ישראל עמד בראשו. במשך תקופה קצרה הוריי הושיבו את אחי דוד ואותי ללמוד את מלאכת החשבונאות אצל שלמה בבנק. אבל, הלימודים לא האריכו ימים. אח נוסף, זאב פיסצקי , היה תקופה מסויימת בודק כרטיסים באוטובוס שנסע מפינסק למוטלה ולאחר שהאוטובוס שבק חיים זאב עלה לא"י. כאן התחבר לבת דודתי, אסתר, נשא אותה לאשה והקימו משפחה מאושרת.
האחים פיסצקי
האחים פיסצקי
 האח הצעיר, שמואל, נולד אחרי מותו של ראש המשפחה, עלה ארצה והיה בין ראשוני מעלה-החמישה. הזכרתי את משפחת צ'מרינסקי שגורשה יחד איתנו לסיביר. גם היא הייתה קשורה למשפ' פיסצקי כי שלמה היה נשוי לאחותו של מרדכי צ'מרינסקי. למשפחת צ'מרינסקי היו ארבעה ילדים. הראשון, דב. השנייה הייתה פרידה, שלרוע המזל לא הספיקה להצטרף להוריה המגורשים לסיביר ונרצחה על ידי הנאצים. השלישי, אברהם, חברי לספסל הלימודים גר במשמר-השבעה. הרביעי היה אלתר שנולד בעל מום ועבר עם ההורים דרך ארוכה ממוטלה לסיביר ולאחר מכן לג'מבול, קזחסטן ודרך פולין עבר את אוסטריה וסיים את חייו במשמר-השבעה. במארק היה למשפחת לזבניק מזנון דל שממנו התקיימה. בן אחד, הבכור שלהם, למד רפואה בבלגיה, בן שני, חיים, עלה לארץ ישראל ועבד שנים בשירות התעסוקה בתל-אביב. בת, רבקה, הייתה נשואה למורה יצחק בורשטיין שקיים "חדר" בביתם. שניהם נרצחו על-ידי הנאצים. סמוך לפרוץ המלחמה יצאה שארית המשפחה, האב האם והבן הצעיר, ישראל, לארץ ישראל. הבכור, יעקב, הגיע מבלגיה לישראל ועבד כפרופסור בבית-חולים ביילינסון, והבן זבולון אחרי סיימו את לימודיו באוניברסיטה, השתבץ לתפקיד מרכזי בתעשייה האווירית ומת ממחלת הסרטן. במוטלה היה סניף דואר שניהל אותו נוצרי ספק פולני, ספק בלרוסי והיה מאד מיודד עם הוריי, בימי הקיץ היה הולך ערב ערב לכיוון הנהר ומתעכב לידינו כדי להחליף מלה עם הוריי. בהיותי באזור האמריקני של גרמניה, אחרי מלחמת העולם השנייה, נודע לי שהאיש ומשפחתו ברחו עם הגרמנים והתגוררו זמנית בעיר קַאסֶל, עיר המחוז שבה היינו. נסעתי אליו, הוא פתח את דלתו, ראה אותי התחיל לגמגם והתנצל שבני משפחתו אינם בבית, היה קריר מאד בשיחתו וחשתי שאני מיותר שם. והמבין יבין. כפי שציינתי היה במוטלה בית ספר עממי פולני שלמדו בו גם תלמידים יהודים ומקצת פולנים והרוב היה נוצרי, בלארוסים. היו לי והשתלבתי בביה"ס הפולני בכיתה ב' לקראת סיום שנת הלימודים. כך שרוב התלמידים היו מבוגרים ממני בשנה שנתיים. בית הספר כלל שבע שנות לימוד, אך, מי שרצה להמשיך בלימודים תיכוניים יכול היה להפסיק את לימודיו ביסודי, לאחר סיימו כיתה ו' ולהתחיל בלמודים בתיכון. בבית הספר העממי למדו אותנו שיר שמילותיו בתרגום חופשי: "הימים חולפים מהר כמעיין זורם הזמן, בעוד יום, בעוד שעה, עוד דקה איש מאתנו לא ישרוד"…. המילים חרוטות בי עד היום. במוטלה לא היה תיכון ואחי דוד נשלח, בסיימו כתה ו, לגמנסיה "תרבות" בפינסק. המנהל של הגימנסיה היה הַלפֶר שאחיותיו התגוררו בתל-אביב. דוד התארח אצל משפחת אוקסמן שהיה סַפָּק פריטי ברזל של אבי. מר אוקסמן בא מדי פעם למוטלה בענייני עסקיו, התארח אצלנו והיה נהנה מראש הקרפיון שאמי הייתה מבשלת. כמובן שהוריי שלמו תמורת שהותו של דוד אצל משפ' אוקסמן, תשלום מלא. בנו של אוקסמן למד בפריז, שרד במלחמה ובא לביקור בארץ עם אשתו היהודיה הצרפתיה והתארח ערב אצלנו. בתקופת השלטון הקומוניסטי , גם משפחת אוקסמן נאלצה לעבור מפינסק ועברו לגור במוטלה, בה נרצחו עם שאר תושבי העיירה. אני סיימתי כיתה ו' במוטלה ב-1939 לפני פרוץ המלחמה ואחרי כניסת הצבא האדום לאיזור. אמי נסעה עמי לפינסק כדי לרשום אותי לגימנסיה "תרבות" מקום לימודיו של דוד, הגימנסיה הסבה את שפת הלימוד מעברית לאידיש. מנהל הגימנסיה שלאחר מכן הודח מתפקידו הודיע ש"כל העמדות תפוסות" ואין מקום לתלמידים חדשים אזי לקחה אותי אמי לגימנסיה פרטית של גב' צ'ציק. נרשמתי לגמנסיה הזו ועמדתי לצאת לפינסק ללימודים. בשובינו למוטלה נודע שהשלטון הקומוניסטי החליט לפתוח תיכון במוטלה, בפתיחת כתה א של תיכון והבטחה שמכיתה זו הגימנסיה תתפתח עד מתן הבגרות. זה היה תיכון שהשפה העיקרית הייתה אידיש והשפה השנייה רוסית. היו לנו ארבעה מורים, מנהל התיכון היה מר קנטרוביץ, פליט מלודז' שבפולין. והמורה לספרות ואידיש מר דנקביץ, גם הוא פליט מלודז', שניהם היו אנשים מבוגרים יחסית שלמדו רוסית בשנות מלחמת העולם הראשונה כשלודז' הייתה כלולה באימפריה הרוסית. המורה למתמטיקה היה מר גורביץ והמורה לרוסית הייתה גב' יהודית פיסצקי אשתו של משה פיסצקי. סיימתי שתי כיתות תיכון ומיד עם סיום שנת הלימודים גורשנו לסיביר. מבין המורים הפרטיים שלמדו אותי עברית, תנ"ך ודקדוק בלטו זבולון רביד וחיים חמיאל . רוב הילדים למדו בחדר פחות או יותר מודרני שריכז אותו יצחק בורשטיין חתנו של לזבניק שהיה נשוי לבתו של לזבניק , רבקה. מול ביתינו התגורר נפח, לידו גר תופר כובעים שקראו לו "שיפוצניק", אחריו היה ספר בשם נון שאצלו היינו מסתפרים ובתקופה הקומוניסטית היית בא אליו בבוקר לשמוע במקלט הרדיו שלו חדשות מלונדון בשפה הפולנית. אחיו הבכור התגורר ליד בית הכנסת של הניישטוט, היה לו תפקיד במשטר הפולני. את אבי האחים נון, לא הכרתי, אך ידוע לי שהוא חיתן את אבי ואת אמי, בל"ג בעומר 1922. בהמשך הרחוב היה האיטליז של זאב פומרנץ שקראו לו וולוול פינס, שתי בנותיו עלו ארצה. אחת נישאה למזכיר עיריית בת-ים והשנייה עדיין מתקשרת איתנו לפני כל חג (2009). מול הבית שלנו התגוררה משפחה שהאשה מלכה שר'ס, הייתה גבוהה ומלאה ואני זוכר אותה כדומיננטית במשפחה. לבעלה קראו פייבל מאיר רייזל'ס. להם בן יחיד מבוגר ממני בערך בעשר שנים, שהיה בית"רי. מישהו הלשין בפני המשטרה הפולנית שיש לי, ילד בן עשר, מכונת דפוס מחתרתית בבית, שמשרתת את התנועה הציונית. ומה שהיה לי זה מכשיר העתקה, הגיע שוטר לחקור אותי ואבי הראה זאת לשוטר את מכונת ההעתקה. לאבי היו קרובי משפחה בקצה השני של העיירה שנקראו וולוו, אם כי שם משפחתם היה פומרנץ. הם היו עניים מרודים ולא פעם נעזרו על ידי אבי. בין בני משפחת פומרנץ היה צעיר יתום, לייזי פיניה, שעמד לעלות ארצה, ועלייה זו עלתה בכספים רבים, אבא מימן בהסתר את ההוצאות. אליעזר עלה ארצה והיה בין מקימי קבוצת אושא, הסב את שמו להדרי וכאשר עמדנו להיכנס לשכון בישגב והייתי זקוק לכסף למימון ביניים, אליעזר שניהל מפעל של הקיבוץ בחיפה, נתן לי צ'ק של 500 ל"י (סכום עצום באותה עת). ואני כמובן, תוך חודשים אחדים קבלתי הלוואה מהמשרד והחזרתי לו את הכסף, באותו רגע זה היה חשוב. לפני בית המרקחת של גורודיש הייתה חנות מוזרה (או מכולת מוזרה) של אשה בשם גוּטֶה. בעלה חזר ואמר שוב ושוב: א גרוֹשְן א וָואגוֹן. הייתה להם בת יחידה שבעזרת שידוך השיאו אותה לבחור מבוגר יחסית מהעיירה לַאחְוֶה בשם זליג סלוצקי. נולדה להם בת, כשפרצה המלחמה זליג הצליח לברוח ואשתו ובתו נרצחו. בהיותו בעיר איזווסק, במרכז רוסיה, נודעה לו כתובתנו בג'מבול ושלח לנו מדי פעם קצת כסף. לא היה לכסף ערך רב, אבל, עצם העובדה שהוא נשלח היה סימבולי מאד. לפני המלחמה אמי דאגה להוריה ומדי פעם הייתה שולחת להם מצרכי מזון. לא פעם אני שימשתי כשליח. אני זוכר מקרה שמסרה לידי כד עם דבש, הלכתי דרך סימטאות לסבא וסבתא, דרך אזור שאוכלס על ידי נוצרים. ברגע מסויים התחתית של הכד נשברה וכד הדבש נשפך עליי. במרכז העיירה הייתה חנות קיוסק של מר קפלן שכינויו היה גֶנְזֶלֶה שם נמכרו גלידות, שתיה קרה, והנוער היה מבלה שם כפי שנהוג כאן לשבת בקפיטריה. אם כי, לא הוגש שם אוכל למעט הדברים שהזכרתי. כפי שסיפרתי היה רופא יחיד בעיירה בשם ד"ר קמֶנצקי. ואני מציין בהערכה את הטיפול בי, והנה הסיפור: לאחי הבכור דוד בעת לימודיו בגמנסיה "תרבות" בפינסק, גילו מחלת הטרקומה בעיניים (גרענת). הוא נותח ונאלץ לאחר מכן תקופה ארוכה להרכיב משקפיים ואז הלכתי גם אני לרופא המקומי ד"ר קמנצקי, הוא גילה שגם לי יש טרקומה בעיניים, אבל, במצב יותר קל והחליט להזמינני שלש פעמים בשבוע לזריקה לטיפול בגרענת בעין. אחרי תקופה מסויימת הצטרפתי לדודי מולה בנסיעתו לפינסק וביקרנו אצל אותו רופא שניתח את אחי דוד והוא קבע שגם עלי לעבור ניתוח, אם כי, יותר קל מאשר לאחי. אמי עמדה להגיע לפינסק לקראת הניתוח והיא משום מה לא הגיעה. חזרנו למוטלה ולא המשכתי בטיפול אצל ד"ר קמנצקי ובכל ביקורת עיניים בבית הספר בו למדתי, פחדתי שמא יגלו את מחלת העיניים ובכל הביקורות לא העירו לי. כך חזר הדבר מדי שנה בשנה ואחר שנים רבות כשנבדקתי במרכז שיבא, אם אני לא סובל מלחץ בעיניים כי היה לי לחץ דם גבוה, העיר לי הרופא הבודק שפעם היה לי משהו בעיניים, יש שריטות של טיפול בעין. הבינותי שהטיפול אצל ד"ר קמנצקי , לפני שנים, הועיל. בעיירה היה גם מרפא גוי בשם חווצ'ון ולו היו 3 תרופות שבהן השתמש לכל מחלה: כוסות רוח, סירופ ומסאג'. בבית-הספר היסודי הפולני בו למדתי, רוב התלמידים היו נוצרים מקומיים שנמנו על העם הבלורוסי והיו גם מספר מצומצם של ילדים יהודים. התושבים המקומיים, כך גם הבנים שלמדו בבית הספר, לא אהבו את השלטון הפולני והשתוקקו להתאחד עם ברית-המועצות. בהיותי בכיתה ו' בהפסקה שלפני שעור גיאוגרפיה דאג המחנך לתלות מפת קיר של פולין. כל התלמידים יצאו להפסקה ורק אני נשארתי בכיתה. לא שמתי לב שאחדים מהם נכנסו לכתה באמצע ההפסקה וציירו על המפה גבולות חדשים, כאשר את האזור שלנו סיפחו לברית-המועצות. כשהמורה נכנס לכתה וראה מה שקרה, הוא שאל מי שעשה זאת שיקום ויצביע. אף אחד לא הצביע. אם כי אני הייתי בכתה כשהדבר נעשה, לא ראיתי מי עשה זאת. ואז המורה החליט להעניש כל אחד מהתלמידים אינדיבידואלית. ניגש לכל אחד ושאל: "אתה יודע מי עשה זאת?" כשלא זכה לתשובה העניש כל אחד במכת סרגל בכף היד. כל אחד קיבל מכת סרגל בכף היד. בשבילי זה היה העונש הראשון בבית-הספר וחזרתי הביתה עם פס אדום בכף היד. כשהגיע השלטון הקומוניסטי לעיירתנו, העניים הפריחו סיסמא: "מספיק לסבול, עשרים שנה שסבלנו". אחר שנתיים של שלטון סובייטי בעיירה הם שנאו את הרוסים וקיבלו בזרועות פתוחות את הכובשים הגרמנים. מבלי לחשוד בשואה המתקרבת.

המשפחה

משפחת וולדובסקי

מקורה של המשפחה: קפלן. התרגום מפולנית זה כהן, אבל לפי הסיפור הסבא הגדול שלי יוסף וולדבסקי היה אחד משני אחים סבא ואביגדור קפלן. מאחר ובמשטר הרוסי הצארי לא גייסו בנים יחידים החליף סבי הגדול, יוסף את שמו לוולודבסקי במקום קפלן בכדי ששני האחים יירשמו כבנים יחידים.
סבא יוסף
סבא יוסף
סבא רבא יוסף. חי עד גיל 103. היה צלול עד יומו האחרון. לפי סיפורה של אמי המנוחה, סבא רבא התחתן עם פרידה בגיל צעיר ועד החתונה לא ראה את בחירת לבו היו חששות כבדים בלבו שמא משדכים לו ילדה מכוערת ובחופה כשהסיר את הכיסוי מעל ראשה וראה שזו צעירה יפיפייה, נגולה אבן מעל ליבו. הסבא הגדול יוסף חי חיים מאושרים עם הסבתא עד יום מותה. נולד להם בן שהוא סבי ישראל וחמש בנות: הניה, אסתר, מיטה, חיה ושפרינצה. מקור פרנסתו של הסבא הגדול יוסף היה: בורסקאות. ובתקופת הצאר העסיק עובדים ועובדות. באותה תקופה העסק נשא את עצמו כלכלית והסבא יוסף הצליח להשיא את בנותיו ואת בנו. הניה נישאה לפרצ'יק קוסובסקי, מֵיטֶה נישאה לאברהם פוליק. שפרינצה נישאה למרדכי בסביץ, את שם בעלה של אסתר אינני זוכר. והבן שהוא הסבא שלי, סבא ישראל נשא את אשתו לאה לבית אייזנברג בת להורים אדוקים מאד מעיירה קטנה בוולין. ההורים של סבתא לאה היו כל כך אדוקים שמעולם לא הצטלמו. כשנולד אחי הבכור, דוד, הוא נקרא על שם אביה של סבתא לאה. כשלאחותה של סבתא לאה, הניה וולק, נולדה בת נקראה על שם מיכל, האמא של סבתא לאה. מלחמת העולם הראשונה זעזעה גם את מפעל הבורסקאות של הסבא הגדול והבנות הנשואות התפזרו בכל קצות העולם. דודה מייטה נסעה לאמריקה והתמקמה עם משפחתה בעיר הרטפורד, רק בן אחד של דודה מיטה נשאר ברוסיה שמו מולה והוא גר בלנינגרד. דודה חיה ומשפחתה התמקמו בדרום ארצות הברית באזור אלבמה. דודה הניה קוסובסקי ומשפחתה התיישבו בלנינגרד. דודה אסתר נשארה גם היא בברית המועצות וגרה בעיר מוז'יר ההמשך הרוסי של פולסיה. שפרינצה ומשפחתה התיישבו בעיר אוטווצק צפונית לוורשה. שפרינצה מתה בגיל צעיר והשאירה ארבעה יתומים : מלכה, קרולה, סוניה ואברשה.
קרולה ובלומה
קרולה ובלומה
בעלה נשא אשה אחרת. מי שהאריכה ימים הייתה דודה מייטה והייתה מתכתבת עם אמי המנוחה.היא נפטרה קרוב לשנת המאה להולדתה.
לאה וישראל וולדובסקי
לאה וישראל וולדובסקי

לסבא ישראל ולסבתא לאה היו ארבעה ילדים, הבכור היה ברל, השנייה הייתה אמי המנוחה בלומה, השלישית הייתה דודתי חנה והרביעי היה מולה-שמואל. אבי המנוח עזר בשיקום מפעל הבורסקאות. נקבעו כללים שסבא ישראל קיבל מהמפעל תשלום חודשי מזערי מההכנסות ואת המפעל ניהל דודי מולה , אח אמי, שהתגורר באחוזה ויגודה , האחוזה השתרעה על שטח עצום שכלל גן פירות שדה גידולים לסירוגין חיטה ותפוחי אדמה (מדי שנה) ומפעל הבורסקאות שריח העורות חדר למרחקים. אני שלעצמי אהבתי את הריח. המפעל העסיק איש מקצוע מיוחד שהובא עם משפחתו מהעיר מזריץ' מפולין. שם המשפחה היה אובריינט. אובריינט היה בית"רי שרוף וסבי נמנה על חברי הילדות של חיים וויצמן. סבי היה מאד ליברלי וביום שבת בשעה ארבע היה מזמין את אובריין אלינו לשעת תה.. כשאני התקרבתי לבית סבי בשבת שמעתי מרחוק את חיים אובריינט מתווכח בקול רם. במפעל הועסק פועל נוסף ממזריץ'. מנהל החשבונות היה שלמה פיסצקי אח של זאב פיסצקי. לא פעם עמד המפעל בפני סגירה והשתקם בעזרת כספי אבי. אבא שלי היה המשענת הכלכלית של כל המשפחה. דודי מולה התגורר במקום המפעל בויגודה עם אשתו, דודתי טניה, ואירח אותי מדי פעם בפעם במיוחד בשבתות גם כשנסע בענייני עסקיו לפינסק, היה מדי פעם מצרף אותי.

חיים, יוסי, טניה ומולה
חיים, יוסי, טניה ומולה

חרוטה בזכרוני הפעם אחרונה שראיתי את מולה היה יום לפני גרושינו לסיביר, עמדתי באמצע הרחוב ועברה עגלה עם סוס והתעכבה לידי, בעגלה ישב מולה אחרי שהוא חזר מעבודות חפירה שהוטלה עלינו על ידי השלטון הרוסי, ופניו היו מכוסים אבק.

טניה, מולה סבתא לאה ורוחלה
טניה, מולה סבתא לאה ורוחלה

שלטונות רוסיה החליטו שיחד איתנו ועם משפחת צ'מרינסקי יגרשו מהעיירה גם את וולדבסקי. וולודבסקי היה שם המשפחה של סבא ושל מולה ואז התברר שבאו לקחת את מולה וברגע האחרון קיבלו הודעה שהכוונה לחיים וולודבסקי, רווק פליט מלודג' שעבד במשרד הממשלתי הרוסי. נפגשנו איתו במשאית הגירוש, לא היה לנו קשר אליו, אבל, במשאית הגרוש עד שהובאנו לתחנת הרכבת בינוב, הכרנו אותו, התיידדנו והידידות נמשכה במשך שנים. הייתי מאד קשור לסבי ישראל ולסבתי לאה . מאז שהכרתי את סבתי לאה היא תמיד צלעה ומעולם לא שאלתי אותה מה הסיבה. סבתי הייתה יושבת על המיטה ואוחזת בידי ומספרת לי כל מה שהטריד אותה והעיק על ליבה. היא הייתה דואגת גם לאחותה הניה בארץ ישראל שהייתה במצב כלכלי קשה ודואגת לילדיה, במיוחד לאריה ולמיכל. . הבן אריה למד בטכניון והבת מיכל למדה בתיכון ולחם לא היה. כשסבתא לאה רצתה לבא אלינו הייתי בא אליה לוקח אותה, מביא אותה וגם עושה איתה את האתנחתאות בדרך.

בלומה ויעקב גוטנסקי
בלומה ויעקב גוטנסקי

אמי נישאה לאבי ב- 1922 וחנה נשאה בגיל מבוגר יותר לרווק מבוגר בשם משה חיניץ, יליד לחווה.

חנה הייד
חנה
משה ואסתרקה חיניץ
משה ואסתרקה חיניץ
רוחלה חיניץ
רוחלה חיניץ

אני מניח שזה היה שידוך. מולה נשא לאשה את טניה גולדברג. אני מאד התיידדתי עם טניה והייתי מאד קשור למולה ביקרתי אצלם בוויגודה לעיתים תכופות. גם לחנה הייתי מאד קשור, היא הייתה בשבילי כמו אחות בכורה ולא דודה. מעולם לא קראתי לה "דודה" . לחנה נולדו שתי בנות רוחלה שנולדה ב- 1934, ואסתרקה. רוחלה נולדה סמוך למותו של סבא יוסף. חנה הייתה בשמירת הריון בפינסק. כשילדה את הבת נודע לה שסבא יוסף נפטר בגיל 103 ואז היא פנתה לאחד מגדולי האזור לרב ברוך אפשטיין בעל "התורה תמימה", בקשה את עצתו, מאחר והיא טיפלה בסבא יוסף ורצתה בן לקרוא על שמו (בימים ההם לא נהוג היה לקרוא יוספה) והוא אשר הציע לה לקרוא לה רחל ולחייב אותה כשהיא תלד לקרוא לבנה יוסף. הבת השנייה נקראה אסתר על שם הדודה ממוז'יר. ברל יצא לרוסיה יחד עם אבי המנוח. הם הגיעו ללניגרד היום סנט פרטרבורג והתמקמו במפעל של סלילת הדרך הצפונית למורמנסק אלה היו השנים הראשונות של המשטר הקומוניסטי ברוסיה שהפעיל את מדיניות הנא"פ שדודי הוקסם ממנה אבי היה יותר יציב במחשבותיו הוא החליט לחזור למוטלה, על מה שקרה איתו במוטלה אספר בהמשך. כשהמדיניות החדשה הקומוניסטית הסתיימה התחיל משטר הטיהורים פנה ברל לקונסול הפולני בללניגרד וביקש להרשות לו לחזור להוריו במוטלה שאז הייתה חלק מפולין. הקונסול הפולני שאל את ברל מדוע הוא לא שב לפני כן למוטלה. ברל ברוב יושרו אמר לו כי היה לי פה טוב המדיניות הליברלית אבל הורע המצב. ענה לו הקונסול הפולני אם ככה תשאר גם היום פה. וכך הוא נשאר שם עד המצור על לנינגרד ובמצור על לנניגרד אחרי שעבר שבעה מדורי גיהנום בעיר, פונה לצפון קווקאז ומשם הגיע אלינו לג'מבול בדרום קסחזטאן. כאשר הצבא האדום שיחרר את האזורים סביב לניגרד ברל חזר ללניגרד נשא שם אשה יהודיה, אלמנת חלל רוסי. ברל נהרג בתאונת דרכים, בלנינגרד, בקיץ 1966 ובקיץ אותה השנה נפטר גם חברו לבריחה, אבי המנוח יעקב זכרונו לברכה. אהבתי לבוא לבית סבי וסבתי, אהבתי להקשיב לדודתי חנה ,אהבתי לבא לוויגודה. ברל הגיע מלנינגרד לבקר את הוריו כשנה אחרי שהקומוניסטים כבשו את האזור של מוטלה בשנת שלושים ותשע, נסעתי לקבל את פניו. הרכבת הזעירה הגיעה עד הכפר פוריצ'ה המרוחק ארבעה עשר קילומטר ממוטלה , הגענו בעגלה לסוסים. עשיתי את הדרך הזו שוב כשבן דוד של אמי, אחיין של סבי ,הבן של דודה מייטה היחיד שנשאר ברוסיה בא לביקור במוטלה. בין ביתו של הסבא לבין וויגודה הפריד בית קברות נוצרי. אמי המנוחה סיפרה שמולה בן דודה, פחד בערבים לעבור דרך בית הקברות והיה סוחב אותה כדי שתגן עליו מפני שדים. כשברל ביקר במוטלה הוא סיפר לנו ששמע מפוליק בסודי סודות שצפוי טיהור של אנשים החשודים בהיותם בלתי נאמנים למשטר הקומוניסטי בלנינגרד ובמיוחד אלה שהיו להם הורים בחוץ לארץ ושני בני הדודים גם ברל וגם מולה השתייכו לאותה קטגוריה, הוריו של ברל גרו במוטלה אז תחת שלטונה של פולניה והוריו של מולה קרי דודה מייטה ובעלה גרו באמריקה. ברל ומולה הסתתרו והתגוררו יחד לפחות חודש ימים לדברי ברל הם לא עצמו עין בלילות וכל רחש הטיל אימה עליהם שמא באו לעצור אותם. אמנם לא עצרו אותם אבל הפחד הזה נמשך חודשים רבים.

גוטנסקי

מרדכי ובתיה
מרדכי ובתיה

משפחת אבי הורכבה מסבי מרדכי שהיה מוותיקי מוטלה ומסבתי באשה.
לסבי ולסבתי נולדו ארבעה ילדים. הראשונה – נחמה ילידת 1891, השנייה – ליבה ילידת 1893, השלישי – אבי יעקב המנוח יליד 1895,והרביעי – שלמה יליד 1896. נחמה נישאה בצעירותה לרב תלמיד חכם שהוסמך לרבנות על ידי החפץ חיים ז"ל, חיים מאיר דולינקו, רב זה מונה גם לרב העיירה במוטלה צאצאים אחדים נקראים על שמו כי הוא נפטר בצעירותו אבל אני הייתי הראשון שנשא את שמו, אם כי, וויתרו על התוספת של מאיר בגלל מותו בהיותו צעיר. בובע באשא (סבתא בתיה) הייתה מאד דומינננית. נהגה לקום בשלוש לפנות בוקר כדי להכין את הבצק לאפיית הלחם, חלות ועוגות למשפחה. אהבה מאד את נכדיה והייתה מפנקת אותם, לכל אחד בשלה את המאכל האהוב עליו. לדודה נחמה שהייתה נשואה לרב חיים מאיר דולינקו קראנו "מומה רבצען" כלומר: דודה רבנית. נולדו להם חמישה ילדים.

הראשונה – הייתה רבקה ילידת 1907, השני – דוד יליד 1909 ,השלישי – אברהם 1911, הרביעית – אסתר 1915, והחמישית חיה 1917. לאחר מותו של הרב הקיום המשפחתי של הרבנית היה על אבי.
חיים מאיר דולינקו
חיים מאיר דולינקו
נחמה דולינקו
נחמה דולינקו
חיה, באשה, רבקה ויוסי
חיה, באשה, רבקה ויוסי

מאחר והסבא חלה במחלת השחפת הוחלט שלמען בריאותו עליו לפנות את הבית הישן שמחובר לחנות ואבא שלי בנה לו בית חדש בחצר. הבן של הרבנית, אברהם, למד בטכניון בווילנה ואבא מימן את הלימודים. בשנת 1932 עלה ארצה, פה הוא סיים לימודיו בטכניון בחיפה כאשר נשא לאשה את שרה ממשפחת הסופר ברש והיא מימנה את לימודיו בעבודה במלצרות ובהסעדה.

תמונה שנתן אברהם דולינקו לסבתא בלומה ולסבא יעקב בשנת 1932 לפני עלייתו לארץ ממוטלה.
תמונה שנתן אברהם דולינקו לסבתא בלומה ולסבא יעקב בשנת 1932 לפני עלייתו לארץ ממוטלה.

לסבי מרדכי הייתה חנות כלבו שאפשר היה להשיג בה מסגריה פשוטה ועד דגים מלוחים מיובאים ממזרח פרוסיה שקראו להם קרולסקי קרול בפולנית זה מלך עיר הבירה של פרוסיה המזרחית היה קניגסברג שבפולנית היא קולביץ ולכן מקור הדגים המלוחים מקניגסברג.היה שמן סוכר וחיטה ודגן ותירוש חוץ מביגוד. ובבדים סחרו שתי אחיות של אבא אחד בצד שמאל של החנות שלנו ואחת בצד ימין.בצד שמאל הייתה החנות של דודה ליבה ובצד ימין של הדודה רבעצן. סבא מרדכי מת באלף תשע מאות שלושים ושלוש ואחד הדברים הראשונים שזכורים לי הלוויה נעצרה ליד בית הכנסת בניישטוט בית הכנסת היה מלא אנשים והספיד אותו הרב קמחי שהוא היה מחותן שלנו ובין ומההספד אני זוכר את שאמר על סבא מרדכי שהיה דומה לאותו חנווני שלבש חלוק לבן, מכר שמן ובסוף היום החלוק נשאר לבן, כתם שמן לא דבק בו. אחי הצעיר יוסף-מרדכי נקרא על שם שני הסבים סבא רבא יוסף מצד אמא וסבא מרדכי מצד אבא. אני לא זוכר את החנות של הרבצען כי אברהם הזמין את אמו ואת שתי אחיותיו ארצה בפברואר, שלושים וחמש, ואני הייתי אז בן שבע. דודה ליבה קנתה את החנות של אחותה וביטלה את החנות שלה ונשארה חנות אחת של בדים של דודה ליבה. במוטלה נשארו אז דוד בנה של דודה נחמה שהועסק על ידי אבי בחנות שלנו. ונשארה גם הבת הבכורה רבקה שנישאה לבנו של הרב קמחי.

החתונה של רבקה ויהושע קמחי
החתונה של רבקה ויהושע קמחי
פייבל בילדותו
פייבל בילדותו

ב-1938 חזרה דודה נחמה למוטלה בלווית בתה חיה שחזרה רק כבת לוויה ושבה לאחר מכן ארצה. נסעתי לקבל את פניהן. שמעתי סיפורים רבים משהותה של הדודה בתל אביב . דודה נחמה לא זכתה לחזור ארצה היא נרצחה ביום הרצח במוטלה בתשעה באב 1941. דודה ליבה הייתה בצעירותה יפיפייה וכעבור עשרות שנים ביקר אצל הוריי בישגב מוטלאי מפלורידה עם אשתו שסיפר לנו שניהל רומן עם דודה ליבה ומאחר ומשפחה שלו לא הסכימה לשידוך החליטו שניהם לברוח וזה התפנצ'ר ברגע האחרון ואז שידכו את דודה ליבה עם קרוב משפחה של סבתא באשה בשם שלמה ניידיץ והם נסעו לאודסה. שלמה מצא תעסוקה כשמאי בנמל אודסה. אחרי המהומות וכיבוש השלטון על ידי הקומוניסטים הם החליטו לחזור למוטלה היו להם שני ילדים בת ובן את הבת לא הכרתי כי בשנים במעבר הגבולות הלא לגיטימי היא נפטרה ונשאר בן יחיד בשם פייבלה.

 

בני הדודים חיהלה ופייבל בשנת 1938
בני הדודים חיהלה ופייבל בשנת 1938

הייתה "חלוקת עבודה" בין הדודה ליבה ובין בעלה. היא ניהלה את חנות הבדים ופירנסה את המשפחה הוא היה מעיין בעיתונים ומחכה מתפילה ולתפילה. פעם פרצה דליקה באזור מגורינו והדודה ליבה רצתה להציל את הסחורה והוא במקום לעזור לה חיטט וחיפש את תעודת הזהות, כשהיא ביקשה ממנו להזדרז ולהושיט יד להצלת הסחורה הוא אמר שבלי תעודת הזהוי הוא יהיה נע ונד, ובסופו של דבר הכבאים הצליחו לכבות את השריפה. אהבתי להיות בחנות של דודה ליבה היא הייתה אוטודידקט פעילה בהתנהגותה והתברר שהיא דברה רוסית יוצאת מן הכלל. ביחסי לדודות הייתי חצוי בין הקשר לדודתי חנה אחות אמא לבין יחסי לדודה ליבה. מתברר שבמבנה הזה שדודה ליבה קנתה מאחותה הרבצן היה סליק פנימי ובסליק הזה הם החביאו את כל הסחורות כשנכנסו הקומוניסטים שמו על הסליק קולב שהסתיר באו הרוסים וחיפשו את הסחורות ולא מצאו ונדמה שעברו את כל הבית והמטבח פתאום אחד הסתובב ואמר: "תורידו את הקולב". כפי הנראה הייתה הלשנה. אני חוזר לסיפור הבריחה של אבא , המשטר במוטלה התחלף מספר פעמים הרוסים כבשו ונסוגו הפולנים כבשו ונסוגו הקומוניסטים כבשו ונסוגו ובסוף הפולנים החזיקו המעמד. הקומוניסטים שלטו במוטלה לפני ההשתלטות הסופית הם ערכו חיפוש בבית סבי וסטרו על לחיה של סבתא באשה יש סבורים ששברו לה כמה שיניים. אבי לא התאפק והחזיר כמה סטירות לאותו פולני לאחר שהפולנים השתלטו סופית על מוטלה איימו על אבי שיעשו בו שפטים ואז אבא ברח לרוסיה את מה שקרה אחר כך שמעתי מאבי כשישבתי איתו בבית הבראה סוסנובסקה ליד פינסק הוא סיפר לאחד הנופשים הפינסקאים שישבו לידו כשחזר למוטלה סיפרו לו שצפוי לו פסק דין מוות ויעצו לו לא להראות את פניו במוטלה לאור היום אז אבי נדד ממוטלה לוורשה עד שבערב אחד נמאסו עליו הנדודים ומאחר ובאופיו היה מאד יציב אבל נועז הוא העיז להופיע לפני מפקד הז'נדמרייה במוטלה כשהקצין הפולני ראה אותו הוא החוויר ואמר לו אתה יודע מה שמצפה לך? ענה לו אני יודע ואני שואל כמה שזה יעלה אחרי שסיכם על הסכום חש עצמו חופשי. דבר דומה קרה לנו בתקופת מלחמת העולם השנייה כשהיינו בג'מבול אחרי שנים קשות של סף רעב, מי שעזר לנו הרבה היה דוד דולינקו הבן של הרבנית נחמה שברח ממוטלה לווילנה ומווילנה דרך יפן הגיע ארצה כשנודע לו על קיומינו בג'מבול פנה לרב מישקובסקי שעמד בראש וועד ההצלה בארץ ודרכו סידר שכל חודשיים שלושה נשלחה אלינו חבילה עם מזון מארץ ישראל. הרב משקובסקי הכיר את אבי כי חתנו של הרב משקובסקי נבחר לרב של מוטלה בשלושים ושמונה ולא מעט בעזרת אבא. אבא פתח קיוסק בשוק בג'מבול והכללים של הקיוסק היו שאבא קנה ברזל משומש וצריך היה לספק אותו לצבא האדום תמורת הברזל שילם בצבעי בד. צבעי הבד האלה צריכה הייתה הממשלה הרוסית לספק לאבא כדי שישלם עבור הברזלים. מאחר והממשלה הרוסית לא סיפקה את הצבעים, אז אבא בניגוד לכללים קנה את הצבעים בשוק ומכר את הצבעים למספקי הברזלים . באחד הימים התברר שגנבים גנבו ברזלים חדשים מתחנת הרכבת ומאחר שאבא קנה אותם הופיעה המשטרה עצרה את אבא על קניית רכוש גנוב. אבא ישב בתחנת המשטרה וכולנו בכינו על מר גורלו אני עברתי לשכנים משפחת עזרא לוין. פתאום הופיע אבי בדלת האחורית ואמר לי: "ברחתי מהמשטרה ואסתתר אצל משפחת פלוטניק, ספר את זאת לאמא. כל הלילה לא ישנו וחיכנו שיבואו לסרוק את הבית. איש לא בא. כעבור יומיים הופיע מתווך יהודי ואמר שזה צריך לעלות כך וכך שלמונים למפקד המשטרה כדי שאבא ינוקה ואחרי שאמא שילמה הוא הודיע שאבא יכול לחזור לקיוסק ולהמשיך במכירות לשוק. אני ליויתי את אבא והסתובבתי במשך שעות שמא יבואו לעצור אותו השלמונים הפתיעו איש לא בא. הסיפורים על תולדות מוטלה נגמרים אצלי בעשרים ביוני ארבעים ואחד ליל שבת כאשר הופיעו אנשי המשטרה החשאית ואמרו לנו שאנחנו מגורשים, אנשי המשטרה החשאית הרשו לנו לקחת רק מטען של מאה קילו העלו אותנו על משאית ושכנים רבים התאספו בחצר להיפרד מאיתנו וכשהמכונית החלה לנוע אבי צעק "שמע ישראל!" איש המשטרה החשאית לעג ואמר: "הנה נוסעת הבורגנות הזעירה". הגענו לתחנת הרכבת בינובה, הקרונות היו כבר מלאים במגורשים בערך בחצות הגענו לקרון הגירוש. הדלתות היו נעולות וחיילי הנ.ק.ו.ד. שהובילו אותנו דפקו בחוזק על הדלת. התברר שבפנים היו מקומיים מגורשים, לא יהודים, והם סרבו לפתוח את הדלת, בטענה שאין מקום, אך, כששמעו את שמו של אבא שלי מיד פתחו את הדלת וקלטו אותנו. פייבל הגיע על אופניים לינובה להגיד שההנהגה המקומית הקומוניסטית עושים הכל בכדי לשחרר אותנו ולהחזיר אותנו למוטלה זה היה שקר.

עמדנו יום שלם בינובה. בשתים עשרה בלילה זזה הרכבת. בבוקר עברנו את התחנה של העיר יונינס שמענו שפרצה המלחמה.