יוסף ישראלי

יוסף ישראלי

מוטלה כפי שהיא זכורה לי

יוסף ישראלי: המסע ממוטלה לארץ ישראל
ישבתי אלפי שעות עם חיים ישראלי, שהוא היה ההיסטוריון של מוטלה
ודיברנו, תמיד הזכרנו את ההורים, את השכנים, את המשפחה שלנו.
אני רוצה להתחיל דווקא מצד האמא שלי.
הסופר צ'מרינסקי שכתב ספר על "עיירתי מוטלה" הוא כתב אותו ב-1860
והוא מזכיר שם שיהודי אחד פתח בית מרזח, שבאו אליו כל הגויים, מוטלה עוד לא הייתה קיימת,
והוא כיבד אותם, ונתן להם אשראי, ובאחד המקרים הם התאספו כולם והחליטו להקים עיר.
והם כנראה היו שיכורים והחליטו לקרוא לה על שם בעל בית המרזח, ששמו מרדכי.
תתארו לכם שפה (בישראל) ברונפמן שילם 50 מיליון דולר כדי שהיכל התרבות יהיה על שמו ופה כמה משקאות פתרו את הבעיה.
סבא רבא שלי נפטר בגיל 103 ואבא שלו חי גם כמעט 100 שנה. זאת אומרת שאנחנו מדברים על 1730 לערך.
הכלה שלי, בעזרתו של חיים, עשתה לי עץ שורשים.
תמונה גדולה מאוד, ושם חיים סיפר לה על כל אחד ואחד והכניס את התאריכים של כל אחד ואחד.
הסבא רבא שלי, כשהגיע למוטלה, רכש דירה קטנה שהייתה עזובה. עם הרבה אדמה שהייתה מאוד פורייה. והם התחילו לגדל תפוחי אדמה, והוא גם הקים בית חרושת לעורות.
אחר כך נולד סבא שלי ואחיו ואחיותיו. והוא הוליד את אימא שלי עם כל אחיה.
ואז ב-1918 (במלחמת העולם הראשונה) נכנסו לשם הגרמנים, והם הביאו למוטלה את התרבות.
והם (היהודים) באו עם מלח ולחם כדי לקבל את פניהם.
אחר כך, במלחמת העולם השנייה, חשבו שהם יהיו כאלה, אז גם כן התכוננו ללכת עם מלח ולחם ובסוף הם קיבלו משהו אחר.
הם היו כל כך בסדר, שאפילו המאהב הראשון של אימא שלי היה גרמני. שמו היה קניג. היא מעולם לא שכחה אותו ואצלנו בבית הייתה תמונה שלו. זו הייתה האהבה הראשונה שלה.
אני מצטער, היא לא אוהבת שאני מספר את זה…
מוטלה הלכה לכיוון דרום, זה היה צפון מוטלה ואז בשלב מסוים נוצר כאילו גבול
זה היה מוטלה הישנה, ואחר כך כשהתחילה להתפתח, זה היה מוטלה החדשה.
האלטשטאט (הישן) והניישטאט (החדש)
המשפחה של אבא שלי, הקימה את ביתה הראשון עם מכולת גדולה, אפילו סופרמרקט, בניישטאט.
זה היה משהו גרנדיוזי שם במוטלה
תארו לכם שהיו שני עגלונים שהיו נוסעים כל פעם ממוטלה לפינסק, להביא ולהחזיר חומרים.
העגלון היה עולה על העגלה עם הסוס, נרדם, והסוס כבר היה הולך לבד ויודע לומר מתי הם הגיעו.
(מה המרחק היה ממוטלה לפינסק)
40 ק"מ
העסקים של אבא שלי התפתחו מאוד
הוא היה, לדעתי, מיליונר
היה לי ויכוח עם האחים שלי
אני אמרתי ששמעתי את אבי אומר שהוא קבר באדמה זהב ויהלומים, ואני יודע אפילו איפה זה.
אבל האחים שלו אמרו שהם לא שמעו את זה
אבל יש לי הוכחה:
הנה, הוא היה באמריקה
והוא ביקר את אברהם דולינקו
ואברהם דולינקו סיפר שהוא שמע מפי אבא שלי שכך היה.
אז זו ההוכחה שהם לא מאמינים לה. אבל ככה זה היה.
(והיום אתה לא יכול לנסוע לחפש את זה?)
בימיו האחרונים של חיים, אני ביקרתי אותו ואמרתי:
"אני סולח לך שאתה לא האמנת לי"
אז הוא העלה על פניו חצי חיוך
וככה זה.
בקיצור, אני רוצה לשלב פה גם את הסיפור של איך הגענו לארץ.
זה חלק מהסיפור.
אבא, זכרונו לברכה, תמך בכל המשפחה.
למשל, את אברהם דולינקו הוא שלח לוילנה כדי ללמוד הנדסה.
על חשבונו.
דוד דולינקו עבד יחד עם אבא שלי בחנות.
אבא שלי מאוד אהב את דוד דולינקו
הוא אהב את כולם, אבל דוד דולינקו היה משהו מיוחד.
במוטלה לא היו כמעט מקרים שאשה ממוטלה תתחתן עם מישהו מבחוץ
אבל החתנים כן היו עושים זאת.
הדוגמה הטובה היא הרב חיים דולינקו.
הוא לא היה איש מוטלה (הוא נולד בפינסק)
אבל בכל אופן לא במוטלה
במוטלה היו אומרים:
"פון מינסק צו פינסק אין מוטלה אויף שאבעס" (יידיש)
והפירוש הוא:
"ממינסק לפינסק אקבל את השבת כאורח במוטלה"
היה מקרה שבא למוטלה שדכן
שרצה לשדך (כלה) לדוד דולינקו
פחות או יותר הם הסכימו, אבל הוא (דוד) התחרט
היא לא עזבה אותו ובאה עם אבא שלה למוטלה
והתחילה לאיים שהיא תתאבד
לא עזר שום דבר – הוא התחבא בכל מיני מקומות
לא עזר שום דבר, עד שאבא שלי קרא לאבא שלה ואמר:
"כמה?", ואז זה נגמר.
ואז זה נגמר.
אבא שלי גם תמך בנחמה, בחנות הבדים שהייתה לה
וגם לדודה שלי, ליבה (LIBE), הייתה גם חנות בדים
החנות שלנו הייתה באמצע, ושתי חנויות בדים היו משני הצדדים.
כשנחמה נסעה לישראל אז ליבה לקחה את החנות השנייה
ושם היה המחסן של הבדים.
היא חשבה שיכנסו, כבר היה מדובר כשהרוסים עמדו להיכנס, ושם היה לה מחבוא כזה והיא החזיקה את זה.
בקיצור, זה לא עזר.
הרוסים הגיעו ב-1939, הלאימו את החנות שלנו, הלאימו את החנות של ליבה, ולקחו את הכול.
אבא שלי נסע לעבוד 15 ק"מ ממוטלה וב-1941, יוני 1941, באו אלינו הביתה והעלו אותנו על מכונית…
(מי בא?)
הרוסים, הנקוו"ד.
היות ואבא שלי היה עשיר והם פחדו שהוא ישתף פעולה עם הגרמנים.
מצד שני, הייתה ברשימה הזאת גם משפחת וולודבסקי (VLODAVSKY)– משפחתו של סבא שלי.
שם היה "הפרלמנט" של מוטלה
למעשה, כל מי שבאו מחוץ לארץ ומישראל, היו מתאספים שם ומדברים של על הפוליטיקה ועל הכול.
חיים היה מצטרף תמיד לאימא שלי כדי לשמוע את זה.
הוא מאוד אהב לשמוע את "הפרלמנט" הזה.
ושם למעשה נכנסה בו הפוליטיקה והידע והכול.
הוא תמיד היה תלמיד מצטיין
הוא תמיד אהב את ההליכה הזו לאלטשטאט
ווולודבסקי, סבא שלי, היה גם ברשימה.
ב-1939, כשהרוסים כבשו את פולין,
הגיעו למוטלה הרבה פליטים יהודים,
כי הם שמעו "מוטלה" "מוטלה" "מוטלה".
תתארו לכם שאם מוטלה הייתה 1000 איש
האוכלוסייה הוכפלה ל-2000 איש.
2000 יהודים.
ושם, בחנו שהלאימו, עבד יהודי בשם חיים וולודבסקי.
וכשבאו לקחת אותנו, הם ביקשו ממנו את תעודת הזהות שלו
ואמרו: "וולודבסקי". "אה, וולודבסקי, גם אתה עולה".
למעשה הסבא שלי עם משפחתו היו צריכים לעלות אבל העלו אותו גם כן.
לפני כמה חודשים פנה אלינו עודד ישראלי ואמר:
"ישנו אחד שפנה אליי, הוא גר בבית שמש,
ושמו וולודבסקי. הוא הסתכל באתר ואמר שאולי אנחנו משפחה.
אז אמרתי לו: "תגיד לו שבזכותנו הוא חי". זה היה הנכד שלו.
בקיצור, הוציאו אותנו והובילו אותנו לתחנת הרכבת של יאנוב
זה בערך 15-20 ק"מ משם.
העלו אותנו על קרון שנהגו להוביל בו סוסים ו…
היה צפוף מאוד, אין לך מושג.
יחד אתנו הוציאו עוד משפחה,
סה"כ 2 משפחות ועוד האדם בשם וולודבסקי.
והעלו אותנו, ולא היה אפילו מקום,
אז הצטופפנו.
לי יצא לשכב בדיוק היכן שהיה הוילון של בית השימוש,
תסלחו לי, ולא פעם זה קפץ לי לפנים.
וככה נסענו ואחרי 3 שבועות הגענו לסיביר,
למקום שקוראים לו בקארייר BEKARYER
זה מקום בתוך יומיים-שלושה כולם קיבלו כינים
לא היה שם ספרית או ספר, אבל הייתה אחת שהייתה לה מכונה כזאת.
היא התחילה לספר וראיתי שהיא מוציאה לי עם השורשים.
אולי בגלל זה יש לי קרחת…
אז עזבתי אותה וככה הלכתי איזה שבוע וחצי עד שמצאו איזה מישהי שהייתה לה עוד מכונה.
ואנחנו היינו שם בערך 8-9 חודשים.
זה מקום איום
(מה עשיתם שם?)
כולם עבדו בפיצוץ אבנים ואני הייתי מביא את האוכל שאימא הייתה מבשלת.
(בן כמה היית?)
בן שש וחצי
עבודת פרך, כן.
אפילו אלו שגרו שם סיפרו לנו שהיה מקרה אחד שהיו רוחות כל כך חזקות שהעיפו יחד אחד ולא ידעו מה קרה לו יותר.
אימא שלי שאלה שם: "איך אפשר כך לחיות?"
אז הוא ענה לה: "תתרגלי. אם לא תתרגלי, אז תתפגרי".
ואחרי 8-9 חודשים נרשמנו כפולנים.
לא היה ברור מתי היינו רוסים ומתי היינו פולנים.
וכך נתנו לנו לנסוע לאן שרצינו.
לאן רצינו לנסוע? קרוב לישראל!
קצינו לנסוע לקרבת פרס/איראן, רצינו לבוכרה.
נסענו 3 חודשים עם הרכבת הזאת לבוכרה.
פעם נסענו קדימה ופעם אחורה.
כי הרוסים התחילו לכבוש את גרמניה והם העבירו את כל בתי החרושת הגרמניים לרוסיה.
הגענו לבוכרה ושם לא נתנו לנו לרדת ואמרו לנו לנסוע חזרה.
נסענו ובינתיים חיים חלה, ואני חליתי
ואימא אמרה שהגענו לקזחסטן למקום בשם ג'מבון JAMBOON
אימא אמרה: "אני לא נוסעת יותר".
ירדנו שם, ואימא, עם כל מיני פטנטים, מרקים וכל מיני, ריפאה אותנו.
לי היה טיפוס הבטן, ולחיים דבר אחר.
מצאנו איזה חדר אחד שבו היו המון עכברים.
חיים שכב על השולחן וכך חיינו.
עם הזמן עברנו לדירה אחרת של קוזאק.
ואימא שלי עזרה לאשתו של הקוזאק ללדת את הבת שלה.
והזמינו אותנו לארוחת בערב ואימא לא הרגישה טוב אז היא שאלה אותה:
"מה קרה? אולי את לא רגילה לאכול בשר סוס…"
בקיצור, כל כך התיידדנו עם הקוזאק הזה שהם לא רצו לקחת כסף, רק שנישאר.
אז בינתיים המלחמה נגמרה, ונתנו לנו בתור פולנים לנסוע הלאה.
היה שם ארגון בשם "הבריחה".
תנועת הבריחה הייתה התארגנות ציונית, שהייתה אחראית להגירה הבלתי-חוקית של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בין השנים 1944-1948.
דוד עבר בארגון הזה, ואנחנו הגענו לעיר שקראו לה
(איזה דוד?)
אחי, דוד ברטוב
(כמה זמן הייתם בקזחסטן?)
בקזחסטן היינו מ-1941/2 עד 1946
(במה עבדתם בקזחסטן?)
אבא שלי הייתה לו חנות צבעים בקזחסטן
והוא היה צריך לספק לממשלה נחושת וברזלים
והם היו נותנים לו צבעים.
אז הם את הצבעים לא נתנו והוא את הנחושת היה צריך לתת.
יום אחד באו ומכרו לו נחושת.
מסתבר שהנחושת הייתה חלק מפסי רכבת
אז עצרו את אבא שלי.
ואיך שבאו לעצור אותו, הוא יצא מהדלת השנייה –
הוא היה אדם מאוד אמיץ – יצא מהדלת השנייה והתחבא בכמה מקומות.
עד שיום אחד הוא אמר שאין לו מה להפסיד.
ניגש למפקד המשטרה ואמר לו: "כמה?". נתן לו כסף ואז הוא שיחרר אותו.
ואחר כך, בתור פולנים, נתנו לנו לנסוע בחזרה לפולין.
ואנחנו הגענו לעיר שקוראים לה שטאטין.
שטאטין הייתה פעם אצל הגרמנים ועם החלוקה מחדש של אירופה היא הגיעה לידי הפולנים.
אח"כ, "הבריחה" אמרו שהם רוצים להעביר אותנו למערב גרמניה
אז הייתה המלחמה הקרה והיו מערב גרמניה ומזרח גרמניה
נרשמנו בתור גרמנים ועלינו על רכבת לכיוון מערב גרמניה.
באחת התחנות באו הרוסים לבדוק,
ואימא שלי, שהייתה יורדת ממקום גבוה הייתה מקבלת סחרחורת
ואז היא הסתובבה וכל העצם של הרגל יצאה.
לנו, שהיינו שם כגרמנים עם שמות אחרים, לא נתנו להישאר.
זו הייתה תחנת גבול שלא היה בה כלום.
לא היה בה כלום, רק עזרה ראשונה.
כך היא הייתה שם מעל לחודש.
חיים שלח לשם מברקים.
בסוף הודיעו לנו לבוא לקחת אותה – היא גוססת.
היא כבר לא הייתה בהכרה.
והדבר המעניין – היא כבר לא הייתה בהכרה,
פתאום, בא אליה בחלום הסבא שלה,
סבא יוסף, שאני קרוי על שמו.
והוא בא אליה ושואל למה יעקב, אבא שלי, לא מניח תפילין.
אז אימא בחלום אומרת: "אני אגיד לו".
אז הוא אומר לה: "תגידי לו". ולוקח עלה ירוק ושם לה על הרגל.
באותו הזמן נודע לאחד שהיה במערב ברלין, ושאי אפשר היה לעבור,
אחד מיאנוב שהיה פרטיזן עם המון מדליות
ונודע לו את זה,
הוא עבר בלילה עם רכב להובלת בשר
והכניס אותה בין הבשר.
והוא הביא אותה לברלין.
הם (הרופאים) רצו להוריד לה מיד את הרגל.
היה שם רופא גרמני צעיר שלא נתן להוריד.
האורטופד ניתח אותה 13 פעמים והשאיר לה את הרגל.
כשהיא נפטרה, הוא הגיע להלוויה.
ניגשתי אליו ואמרתי לו: "בזכותך היא חיה עוד 20 שנה".
אז הוא אמר לאשתו: "תראי מי אני הייתי ומי אני עכשיו".
בקיצור, אנחנו הגענו לארץ.
לאימא היה בן-דוד בצבא האמריקאי
שהכניס אותנו למטוס תובלה אמריקאי
והגענו לשדה תעופה בחיפה ששם קיים היום בית הספר הטכני של חיל האוויר.
כשירדנו מהמטוס הייתה הפצצה ועברנו מהמטוס ישר לבונקר.
אחר כך היינו במחנה עולים בגבעת אולגה, ב-1948.
היינו במחנה אוהלים.
יום אחד הופיעה אישה אחת בהריון בחודש תשיעי,
היא ועוד אדם ממוטלה בשם גוטליב.
הם רכבו על חמור.
הם הגיעו לשם ומסתבר שהיא בת-דודה של אימא שלי.
היא הסבתא של אודי סגל מערוץ 2 (הטלויזיה הישראלית)
היא לקחה אותי, כן, קרולה, לכמה ימים.
קודם כל, היה לי קשה להתבטא.
ביידיש אומרים "אתם", ופתאום אני צריך לומר "את" וזה לא הסתדר לי.
חוץ מזה, כשהיא שלחה אותי למכולת לקנות גבינה,
אז היא הייתה אומרת: "תקנה אונקייה של גבינה".
"אונקייה"? לא ידעתי מה זה.
(מה זה?)
זו מידת משקל שהייתה נהוגה אז.
ואחר כך נתנו לנו דיור ביפו
דירה עם 72 מדרגות.
אימא שלי עלתה פעם אחת, וירדה רק פעם אחת
כשאברהם דולינקו היה אחראי על בית החולים דג'אני ביפו,
הוא היה המנהל האדמיניסטרטיבי שלו.
אז באנו לשם וראיתי דבר מזעזע…
אחות אחת מחזיקה דבר שנראה כמו תינוק.
מה מסתבר?
זה היה גיבור ישראל, גנה GENA סימנטוב
שהיה פשוט בלי רגליים
זה היה מזעזע.
בקיצור, אנחנו היינו שם וזה היה מקום
שאנחנו גרנו בחדר אחד, שרה וחיים גרו בחדר משולש כזה,
שם נולדה גם חנה, בבית החולים דג'אני.
עד היום אני לא יודע אם לא החליפו אותה עם איזו ערבייה…
היה שם בית שימוש אחד ל5-6 משפחות.
כדי להשתמש בהן היו מתעוררים בשעה 2-3 בבוקר
ואז: "נו, מוישה, מתי תצא? יש לי שלשול…"
"הלוואי עליי", אמר מי שישב שם…
ב-1948-49 המקום היה עדיין מגודר.
אנחנו גרנו ממול ל"השטח הגדול"
(שטח גדול של חורבות במרכז העיר יפו בשנות ה-50)
הסרט קזבלן היה על חיי האנשים שחיו שם.
אנחנו היינו באים ומסתכלים איך הוא מציג אותם.
אבל קזבלן המקורי היה גבר יפהפה,
לא כמו השחקן שגילם אותו.
גבר גבר.
(באמת היה אדם בשם קזבלן?)
כן, כן…
וכשעבדתי בחברת חשמל, בא אליי יום אחד חנוך ברטוב.
אמרתי לו: "אני קראתי ספר שבו תיארת אותי".
הוא אמר לי: "איזה?"
אמרתי: "שש כנפיים לאחד".
שם הוא מתאר ילד בגילי שגר בשכונה כזו בדיוק.
אז הוא מאוד שמח, ויום אחד מגיעים אלינו הביתה,
זה היה 20 שנה לאחר הקמת המדינה,
עם ציוד של רשות השידור ועשו לי "חיים שכאלה" – איך אני נקלטתי.
הזמינו את כל החברים שלי ועשו חגיגה כזאת.
בקיצור אנחנו גרנו שם עד שנת 1952.
אני התגייסתי לצבא והשתתפתי בכל המלחמות.
עד מלחמת יום כיפור (1973).
(כולל?)
כן, כולל מלחמת יום כיפור.
אחר כך ההורים נרשמו להגרלה של עובדי המדינה לשיכון.
יצא להם, אותו בית, אותה קומה, דלת מול דלת.
אימא שלי עם שרה חיו יחד 20 שנה.
זו הייתה אהבה גדולה.
אבל היה דבר אחד ששרה כן כעסה עליה –
היא בשום אופן לא נתנה לה את המתכון לגפילטע פיש.
היא אמרה: "אני רוצה שאתם תאכלו יחד אתנו".
בקיצור, ב-1952 אני התגייסתי. לפני כן התחלתי לעבוד בחברת החשמל וחזרתי אליה לאחר מכן.
אני רוצה לספר משהו שקשור גם לאשתי, שהיה לה סיפור מיוחד במינו.
היא הגיעה בשנת 1960 מרוסיה, כשעוד לא נתנו לצאת משם.
מסתבר שהיא הייתה ניצולת שואה, והם (המשפחה שלה) היו בארץ ב-1937
אך המצב לא היה כל כך טוב והם חזרו לשם.
היא נולדה ב-1940.
ב-1942 הגרמנים הרגו את אבא שלה ולקחו אותם לגטו.
וכשעמדו לחסל את הגטו בלפאייה Lepaya, העיר שלהם, הם עברו לריגה.
וכשעמדו לחסל גם את ריגה, ולקחת גם אותם להריגה,
לפני שהם עלו לרכב, ניגשה אימא שלה ואמרה ללטבי אחד:
"תציל את הילדה הזאת. אני אעלה, אבל תציל את הילדה הזאת".
הוא ריחם עליה, ואמר לנאצי: "זו הבת שלי וזו אשתי" ואז נתנו להם לצאת מהגטו.
והם ברחו והסתתרו באיזה בית כנסת ישן.
כשבאו הנאצים לחפש אותם, אז אימה כיסתה לה את הפה והיא כמעט נחנקה.
אבל הנאצים חשבו שאין שם אף אחד והלכו.
היא הסתתרה כמה ימים אצל מישהו.
הוא נתן לה כסף ואמר: "אני לא יכול להחזיק אותך". והיא חזרה לעיר שלה.
כשהיא חזרה לעיר נודע לה שיש מחבוא שניתן להסתתר בו.
היא הגיעה למחבוא הזה, ולטבי אחד אמר: "אני לא יכול להכניס אותך עם הילדה.
את יכולה רק לבד".
אבל הוא ריחם עליה ומצא גרמניה שגרה בלטביה ושהוא שכנע לאמץ אותה.
היא אימצה אותה וקראו לה גרטרודה שימפניק GERTRUDA SHIMEFENICK
כשנגמרה המלחמה, ב-9 במאי 1945, האם רצה לחפש את הילדה.
היא באה לגרמניה אשר לא רצתה לתת את הילדה.
היא חזרה לשם שוב ושוב אך זה לא עזר.
עד שיום אחד נמאס לגרמניה והיא אמרה לילדה: "עם מי את רוצה ללכת, איתי או עם הדודה?".
והיא אמרה: "עם הדודה".
אז היא לקחה אותה וברחה לעיר אחרת.
באותו המחבוא היה משורר שכתב ספרים והוא כתב ביומנו על המקרה הזה.
היומן הזה יצא לאור בגרמניה ובאמריקה.
יום אחד הזמינו אותה לכנס בינלאומי של יהודים,
ובכנס הקריאו שיר שהמשורר הזה כתב עליה.
והשיר הזה פורסם בהמון מהדורות, ואני תרגמתי אותו מיידיש לעברית.
תסלחו לי אבל אני אקריא לכם:

"תלונתה של ילדה"
"אמרי לי אימא יקרה,
מה הדבר שאמש קרה?
כגנב למחבוא הכנסת אותי,
האם עשיתי דבר רע?
הן יכולת לדבר איתי,
אנא זכרי, אני עדיין ילדה קטנה.
את היית מאוד מבולבלת,
ומראך היה חיוור מרוב בהלה.
עינייך רעדו מרוב אימה.
האם כעסת עליי משום מה?
את הפה סתמת לי בשתי ידייך בחוזקה.
האם רצית לחנוק אותי משום מה מרוב אימה?
התמלאו דמעות עיניי האם בשומעה את תלונתה של הילדה,
אשר מהכלבים המשתוללים הצילה זה עתה.
וכך ענתה: האם את לא מבינה,
שמכל צד מאיים המוות להשמידנו?
את שואלת מה פשעת?
את שואלת מה חטאת?
פשעך האחד והיחידי, שאת נולדת לעם היהודי".

פעם הזמינו אותה להרצות על כל מה שעבר עליה, והיא אמרה:
"הנקמה שלי, שיש לי חמישה ילדים, חמישה-עשר נכדים, וזו הנקמה שלי – אני מילאתי מחדש את העם היהודי".

 

 כפי שציינתי מוטלה עם הרחוב הארוך מתחילה בקטע הישן של העיירה שם היה לסבא רבה יוסף בית חרושת לעורות וכן אדמות לגידול תפוחי אדמה. כאשר בית החרושת עמד לפני פשיטת-רגל אבי הזרים כסף וקנה את בית החרושת. לא רחוק משם היה הבית של יוסף ולאחר מותו גרו שם סבא ישראל וסבתא לאה ז"ל וכן אחות אמי חנה ובעלה משה חיניץ ושתי בנותיהם אסתרקה ורוחלה ובסמוך אחיה של אמי שמואל ולודבסקי עם אשתו טניה.
טניה ושמואל וולדובסקי
טניה ושמואל וולדובסקי
טניה ומשפחתה
טניה ומשפחתה
רוחלה ואסתר
רוחלה ואסתר

בחלק החדש של העיירה גרה משפחתו של אבי, משפחת גוטנסקי. אבי אשר נחשב מעשירי העיירה בנה בית חדש על מגרש המשפחה וזאת על מנת לשפר את מצב בריאותו של אביו, מרדכי, שאני נקרא על שמו ועל שם יוסף, סבא רבה מצד אמי.

במשך עשרים וחמש שנה הייתי מבקר כל שבת אצל חיים ז"ל ושרה תבדל לחיים ארוכים, בין השעות שלוש לחמש היינו משוחחים ונזכרים בהורינו. חיים היה מספר לי על דמויות ממוטלה, למרות שכשעזב את מוטלה היה רק בן 14, אבל הייתה לו עין חדה וקלט את אנשי העיירה על כל היתרונות והחסרונות. הוא ממש אהב את העיירה אהבת נפש, אך, כשביקר בעיירה ביקור שורשים וראה מה עשו לאנשיה, לא יכול היה להמשיך בסיור וביקש מדוד לעזוב את העיירה. לאחר שנים הוא הצטער על כך. כנראה שהנוסטלגיה לעיירה נמשכת עם השנים כשמתבגרים.
אחותו של הנשיא הראשון ויצמן - במרכז, הוריי בצד שמאל
אחותו של הנשיא הראשון ויצמן – במרכז, הוריי בצד שמאל
עזר וייצמן היה מתקשר לחיים יום יום בשעה 7 בבוקר, הם היו משוחחים ונוגעים גם בסיפורים הקשורים למוטלה ושעזר שמע מאביו שהיה גם יליד מוטלה. אחד הסיפורים היה על שיהודי ממוטלה שעלה על הגג לתקן אותו פתאום הוא קיבל סחרחורת ונפל ולביש מזלו הוא נפל לתוך בור ביוב ונהרג. ובעיירה סיפרו שהוא נפטר מ- שרק (פחד) ומשמק (ריח) דרעק (חרא) .

חיים ידע שנת הלידה של כמעט כל מי שהכיר ממוטלה. היה לו חישוב מיוחד שידוע היה רק לו.
מוטלה הייתה ידועה בהכנסת האורחים שלה. לא סתם אמרו: "ממינסק צו פינסק אובר אין מוטלה אויף שבס" (ממינסק לפינסק אקבל את השבת כאורח במוטלה).
שנים היה לי ויכוח עם אחי חיים ז"ל. במו אזניי שמעתי שאבי, האיש העשיר במוטלה, קבר בחצר ביתנו זהב. מאחר וחיים לא שמע מאבי, הוא לא האמין. אבל התרשמתי שלפני מותו הצלחתי לשכנע אותו.

אבי היה אהוב גם על היהודים וגם על הגויים תושבי העיירה. חלק גדול מיהודי מוטלה שעלו לארץ לפני המלחמה עלו בסיוע של אבי. בשנות החמישים הגיע אלינו מכתב מקנדה ובמעטפה היו 200 דולרים קנדיים. מתברר שהשולח הוא בן של גוי אשר הגר לקנדה ואביו לפני מותו ביקש ממנו למצוא את ינקל גוטנסקי (כך הוא נקרא אצל הגויים) ולהחזיר לו את הכסף שהיה חייב לו. כשהתפגרה הפרה שלו במוטלה הגיע אבי לביתו ונתן לו כסף לקניית פרה חדשה.

הסיפורים שחיים סיפר היו מרתקים. תוך כדי סיפור היה מספר על קשרי משפחה בין התושבים.
אני מצטער שלא העלתי את סיפוריו על הנייר, אבל, מדי פעם אני נזכר בהם ומתגעגע לחיים וזה מה שנשאר להתגעגע להתגעגע להתגעגע!!!!

משפחתי

יעקב גוטנסקי בצעירותו
יעקב גוטנסקי בצעירותו

אבי יעקב גוטנסקי בן מרדכי ובתיה, נולד בשנת 1895, אביו מרדכי גוטנסקי ניהל חנות כל בו קטנה בעיירה מוטלה. לאחר שאביו חלה במחלת שחפת העסק הועבר לאחריותו של אבי. הוא פיתח את החנות לחנות כל בו גדולה שם ניתן היה למצוא מכל דבר. הלקוחות היו לא רק מתושבי העיירה אלא גם, מעיירות סמוכות.

 יעקב היה גבר יפה תואר עם עיניים כחולות, אני כמעט בטוח שרבות מרווקות מוטלה חשקו בו, הן בגלל מראהו והן בגלל עושרו, ברבות הימים הוא התעשר וברשותו היה גם בית חרושת לעורות. אמי בלומה בת ישראל ולאה לבית וולודבסקי נולדה בשנת 1900. היה בה יופי מיוחד, עור חלק (גם כשהתבגרה). חברותית ושלטה בשפות יידיש, עברית, רוסית, פולנית וגרמנית. את השפה הגרמנית היא למדה אצל מוריה. במלחמת העולם הראשונה כאשר הצבא הגרמני כבש את עירנו התושבים קיבלו אותם עם לחם ומלח (להבדיל ממלחמת העולם השניה)

לאחר שעזבו הגרמנים התחיל הגיוס של הצעירים לצבא. הרבה מצעירי העיירה ברחו לתוך רוסיה כדי לא להתגייס. בין הבורחים היה גם אבי וכן אח של אמי דב ולודבסקי. הם שהו ברוסיה שנה, שנה וחצי ולאחר מכן חזרו. הרושם שלי שדרך אחיה של אמי דב, אבא הכיר את אמא ובסוף 1921-1922 הם התחתנו. בשנת 1924 נולד הבכור דוד. מאחר והורי היו בעלי אמצעים, הילד נהנה מתנאים מיוחדים, מורים פרטיים למדו אותו, ההורים לקחו אותו לבתי הבראה וכשהתבגר שלחו אותו לגמנסיה עברית בעיר ינוב. בשנת 1927 נולד הבן השני חיים שנקרא על שם הרב חיים דולינקו. חיים גדל והתחנך במוטלה. גם עבורו לקחו מורים פרטיים לעברית וזאת לאחר לימודים בבית הספר העירוני.

למעשה חיים בילה הכי הרבה בעיירה והכיר את רוב תושבי העיירה. הוא היה תלמיד מצטיין בכל המקצועות, התחבר מאד לגיאוגרפיה והסטוריה של ברית המועצות. אמא הייתה מספר שחיים נולד הוא שקל 6 ק"ג, למי שאני מספר מגיב שהמשקל כפי הנראה היה מקולקל…. בשנת 1935 נולדתי אני ונתנו לי את השם מרדכי על שם אביו של אבי שנפטר בשנת 1933 ושם נוסף יוסף ע"ש סבא של אמי שנפטר בשנת 1934 בגיל 103. לגבי הגיל בו נפטר סבא יוסף היה לי ויכוח עם חיים. לי זכור שאמי סיפרה לי שנפטר בגיל 105. על המצבה כתוב "נפטר בשיבה טובה".

סבא יוסף
סבא יוסף

סבא יוסף היה נשוי ארבע פעמים. הילדים שנולדו לו הם מאשתו הראשונה. סיפור ששמעתי מפי אמי לאחר שאשתו השלישית נפטרה שידכו לו אשה צעירה ממנו ולפני הנישואין היא בקשה שירשום צוואה ויוריש לה את רכושו. ובתגובה הוא שאל אותה: " מי אמר שאני אמות לפניך?" וכך היה, היא זו שנפטרה לפניו והוא חי צלול עד 105. לפני שנפטר ביקש להכין לו כוס תה מהסמובר, תיקן את הכיפה שלראשו, סידר את הזקן, נשכב, עצם עיניים ונפטר.

כולם קיוו שאני אוולד בת, אבל איך שהוא קיבלו אותי… יילדה אותי גויה אשר שרתה אצלינו בבית. שנים אחר כך כאשר התלוצצתי עם חיים ודוד הייתי בא אליהם בטענות שהם זכו לתנאים טובים ממני.

החיים בבית משפחת גוטנסקי

הבית הישן בו הייתה גם חנות הכל-בו כללה ארבעה חדרים, נבנתה וודאי כמה עשרות שנים לפני שגרנו בה. בחדר אחד גרו סבא מרדכי וסבתא בתיה. בחדר נוסף ישנו דוד וחיים וחדר ההורים שלנו. מאחר וחדרו מים לקירות וסבא מרדכי חלה בשחפת החליט אבא לבנות בית מעץ (לפי עצת הרופאים).

בסוף שנת 1931, או, תחילת 1932 עברו כולם לגור בית החדש אשר כלל הרבה יותר חדרים והיה מקום גם לרבנית נחמה ובנה דוד דולינקו והבת רבקה עם בעלה יהושע ואף חדר נוסף לאורחים. זכור לי שבבית החדש היה גם תנור בישול ואפייה. התנור הופעל מעצים. במיוחד זכור לי החמין ואפיית הלחם. כל עבודות הבית נעשו על ידי שתי עוזרות.

בבית החדש היה גם צינור מים שהיה מחובר לבאר אבל, השרותים היו בחצר. אבא עבד בכל-בו ובן דודי דוד דולינקו עזר לו וכן אמא הייתה עוזרת מדי פעם. הרבה מתושבי מוטלה היו קונים בהקפה. אני זוכר את הספר שבו נרשמו החובות של הקונים ואני בטוח שאם כולם היו מחזירים את החוב היינו הרבה יותר עשירים. אמא לא ראתה את זה בעין יפה והעירה מדי פעם לאבא, אבל אבא לא יכול היה לסרב לקונים. אבא עבד קשה מאד והתענוג הגדול השלו היה להאזין לרדיו למוסיקה קלאסית מתחנה ביוגוסלביה. אמא בסוף יום עבודה הייתה לוקחת את חיים, או, לבד והולכת להוריה באלשטוט אותי משאירה עם סבתא בתיה. הוריה של אמי, ישראל ולאה גרו בחלק הישן של העיירה. הם היו ידועים כמכניסי אורחים ושם היו מתאספים הרבה מהאינטליגנציה של העיירה. אמי שהיו לה דעות ושטף דיבור הייתה נהנית מהמפגשים וגם מהביקור אצל הוריה ואחותה. בדרך לשם או משם, הייתה נכנסת למכרים ומתכבדת בכוס לימונדה . חיים אהב ללוות את אמא ומדי פעם נזכר וסיפר על הדרך והחוויות.

תמונה שלי עם משפחת אמי - למטה מימין
תמונה שלי עם משפחת אמי – למטה מימין

 הייתי בן 6 כשהוציאו אותנו הרוסים ממוטלה והעלו אותנו על משאית לכיוון העיר ינוב ומשם ברכבת משא לסיביר. על המשאית יחד איתנו הייתה משפחה נוספת ממוטלה משפחת צ'מרינסקי וכן רווק נוסף בשם וולודבסקי חיים. לפי השמועות העלו אותו בטעות, הכוונה הייתה להעלות על המשאית את משפחתו של סבי ישראל וולודבסקי, פשוט בלבול רוסי, העלו אותנו על המשאית בין השעות 6-7 בערב. לפני כן אמי בלומה סירבה להתפנות עד שיביאו את אבי יעקב ז"ל שעבד בעיירה סמוכה והרוסים הסכימו. כך ניצל אבי

העיירה מוטלה שזכורה לי זה רחוב אחד ארוך. לא אשכח איך שיהודי מוטלה עמדו לאורך הרחוב ובכו וריחמו עלינו. ביניהם היו גם הרבה גויים. כל היהודים חשבו אותנו כאומללים ולא תארו לעצמם שמכל העיירה שכללה כ- 2500 אנחנו שתי המשפחות היחידות שנשאר בחיים ועוד אחד בשם פוליק אשר ניצל דרך הפרטיזנים והוא אשר העלה בכתב איך רצחו את יהודי מוטלה. תאורו של פוליק מתוך ספרו של אליעזר צ'מרינסקי "מוטלה שלי" (עמ' 62, 54) "…פלצות אחזתני בבואי לככר השוק. ראיתי איך אילצו את ר' ישראל ולודובסקי (הויגודר) לרקוד ולשיר. שירתו לא מצאה חן בעיניהם, וכמובן, כי מי מאתנו אינו זוכר איזה מן משורר היה, ועל כך הרקידו עליו מקלות ושבטים…. ….בחצרה של ליבה גרינפלד בת חיה פיגיל נמצאות הנשים החשובות הנודעות בפעולותיהן הציבוריות בעיירה והן: בתיה, אשת ר' מרדכי גוטנסקי (ליזרס) ובתה הרבנית נחמה דולינקו ובתה רבקה ואחותה של נחמה ליבה נידיץ'. ישראל ולדובסקי היה סבא שלי. ואשת ר' מרדכי גוטנסקי, היא כמובן סבתא שלי, סבתא בתיה. הפינוי שלנו ממוטלה זה הזיכרון שעומד מול עיניי כאילו זה קרה רק אתמול, ואני הייתי ילד קטן בן שש.

המסע לישראל

אחרי שהייה של שנה וקצת בסיביר, אפשרו לנו לעזוב את המקום כאזרחים פולנים. רצינו לנסוע לבוכרה וכך להתקרב לארץ, אך לא נתנו לנו לרדת שם והגענו לקזחסטאן לעיר בשם ג'מבול. אבא קנה חנות צבעים בשוק, העובדה שהיה עוור צבעים לא הפריעה לו. דוד עבד בהנחת פסי רכבת, חיים ואני המשכנו ללמוד.

תמונה מהבי
תמונה מהבי"ס – שורה אחרונה שני מימין
תמונה מבית הספר
תמונה מבית הספר
בית הספר הרצוג בו למדתי, יושבים מצד ימין יעקב דיבון (דבינסקי) היה מורה לתנ
בית הספר הרצוג בו למדתי, יושבים מצד ימין יעקב דיבון (דבינסקי)
היה מורה לתנ"ך מרכז המנהל ואחריו שליחת הסוכנות מארץ ישראל.

בשנת 1946 הרוסים הרשו לנו לחזור לפולין. הגענו לעיר שצ'צין שהייתה שייכת לגרמניה, הרוסים כבשו אותה ומסרו אותה לפולין. באותה שנה העבירו את הגרמנים שגרו בעיר לכיוון מערב גרמניה ניצלנו את ההזדמנות ודרך ארגון "הבריחה" נרשמנו כגרמנים והצטרפנו לשיירה. ההורים נרשמו בשם אחד וחיים ואני בשם אחר ובקרון אחר. בגבול מזרח גרמניה שם שלטו הרוסים הייתה ביקורת גבולות ולפי בקשתם ירדנו מהרכבת, אמי החליקה ועצם כף הרגל יצאה מהמקום בלווי שטף דם. במקום היה חדר חולים ואח שטיפל בחולים. את אמי השאירו בחדר החולים ואילו לאבי לא הרשו להשאר. נאלצנו להמשיך בנסיעה. הגענו למחנה עקורים "גולדקופ". דוד עבד בארגון "הבריחה" ונשאר בפולין. חיים שלח מברק לשאול בשלומה של אמא, קבלנו תשובה שהרגל במצב קריטי וכפי הנראה יהיה צורך לקטוע אותה. לא אפשרו לנו להגיע אליה. פנינו לכל מי שאפשר כדי לבקש עזרה. בסופו של דבר מצאנו אוזן קשבת אצל קרוב משפחה רחוק בשם מרדכי (מוכה) בזדיצקי שהיה פרטיזן בתקופת המלחמה. יותר מאוחר סיפרה אמי שכשהייתה ללא הכרה הגיע אליה בחלום הסבא שלה, יוסף, לקח עלה ירוק ושם על הרגל החולה. באותו לילה אוטו שהוביל בשר העביר אותה בין חלקי הבשר למערב ברלין לבית החולים הגדול "אוסקה הלנה היים". בהתייעצות של הרופאים הוחלט לקטוע את הרגל. אבל רופא אורטופד צעיר לא הסכים, התעקש וניתח אותה כעשר פעמים וכך הציל את רגלה. אמנם היא הלכה עם נעל מיוחדת אבל על רגל שלה.

בית החולים בו אושפזה בלומה
בית החולים בו אושפזה בלומה

לדוד שהיה בפולין נודע המצב והוא הלך עשרות קילומטרים ברגל, עבר את הגבול והגיע לברלין. לאחר הניתוח האחרון אמי התעוררה והראשון שראתה היה דוד. אבא, חיים ואני המשכנו לחיות במחנה העקורים. אבא היה מחסנאי, חיים היה מורה לעברית ופעיל בנוער הציוני ואני הייתי תלמיד.

כשהשתפר המצב של אמא, נסע חיים לברלין והביא אותה אלינו.

 היינו במחנה העקורים משנת 1946 עד שנת 1948. בשנת 1947 התחתן חיים עם שרה לבית ידווב ובסוף 1948 עלינו לארץ. קבלנו דיור ביפו. הקציבו לנו חדר וחדר קטן לחיים ושרה. שרותים משותפים לחמש משפחות. אני לנתי בחדרון ששימש בזמנו כלול ושנים הרגשתי כאילו ריח תרנגולות עולה ממני. אבא מצא עבודה במדפיס הממשלתי כמפקח על הדפסת בולים. חיים ודוד השיגו עבודה בארכיונים הממשלתיים.

דוד עברת את שם המשפחה לברטוב ואני, חיים ושרה בחרנו ישראלי על שם סבא ישראל (וקצת ציונות).

המשכתי ללמוד בבוקר ובשנת 1951 התחלתי לעבוד בחברת החשמל עד גיוסי בשנת 1952. בשנה זו דוד התחתן עם אסתר לבית גיל ונולדו להם שלושה ילדים גלעד ז"ל, ישראל ואיתמר.

חתונה של דוד ואסתר
חתונה של דוד ואסתר

לחיים ושרה נולדה שני ילדים עודד-מנחם וחנה.

חתונה של חיים ושרה
חתונה של חיים ושרה

בשנת 1961 התחתנתי עם עדה לבית זיבצון ונולדו לנו חמישה ילדים. אריה-שלמה, שמואל-בצלאל, יעקב, ליאור ולילך.

חתונה של יוסף ועדה
חתונה של יוסף ועדה
 
האחים דוד, חיים ויוסף לבית גוטנסקי
האחים דוד, חיים ויוסף לבית גוטנסקי