מוטלה על מפת עולם האופנה

מוטלה על מפת עולם האופנה

ייצור מעילי עור כבש במוטלה על רקע התפתחות האופנה בברית המועצות.
מבוסס על הסדרה הדוקומנטרית "יופי סובייטי", פבל ברסוצקי, ערוץ הרוסי "ורמיה", 2017
תרגום ועריכה: ינינה ישראלי

 הסדרה הדוקומנטרית "יופי סובייטי", פבל ברסוצקי, ערוץ הרוסי "ורמיה", 2017
מוטלה מוזכרת בסרט ב: 24:23

לאחר מות סטאלין, התמנה חרושצ'וב למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברה"מ. תקופת שלטונו כונתה "ההפשרה" ובמהלכה בוצע גינוי פולחן האישיות של סטאלין, שוחררו אסירים רבים, ניתן חופש מסוים לאנשי התרבות ונסדק מסך הברזל, שניתק את ברה"מ משאר העולם. רוח השינויים הביאה עמה גם מעט חשיפה לתרבות ולאופנה המערבית.

בשנת 1956 הגיע למוסקבה הזמר הנודע איב מונטאן וכבש בשיריו את הקהל הרוסי. חרושצ'וב בכבודו ובעצמו הגיע לאחד הקונצרטים של הזמר, התרשם מאוד ואף נפגש עמו לשיחה ארוכה אחרי ההופעה. המפגש הזה השפיע על חידוש קשרי התרבות בין שתי המדינות.

בשנת 1957 התקיים במוסקבה פסטיבל הנוער והסטודנטים השישי בהשתתפות 34 אלף נציגים מ-131 מדינות. ברחובות הבירה ובערים גדולות אחרות, ביניהן גם מינסק וברסט, טיילו תיירים צעירים, לבושים בבגדים אופנתיים יפים וססגוניים. בברה"מ החלה התעניינות במוסיקה ובאופנה המערבית והלבוש אף קיבל משמעות של ביטוי אישי ומחאה. הפסטיבל הוליד את הופעת "הסטייליסטים"- צעירים, הלבושים בבגדים צבעוניים בסגנון מערבי. הם הסתרקו כמו אלביס פרסלי ורקדו לצלילי ג'אז ורוק. "הסטייליסטים" היו חריגים מאוד בנוף הסובייטי ונרדפו על ידי הסביבה והממשל.

כעבור שנה, ב-1958 הגיעו לברה"מ מעצבי אופנה מוינה, פראג ורומא על מנת להציג את דגמיהם החדשים בפני האזרחים הסובייטיים בתצוגות אופנה גדולות.

השיא של הארועים האלו התרחש ביולי 1959, כאשר בית האופנה של כריסטיאן דיור הגיע למוסקבה עם הקולקציה החדשה של בגדים. את התצוגה יצר וניהל מעצב צעיר ומוכשר של בית דיור באותה תקופה – איב סן לורן. מיטב הדוגמניות הצרפתיות המטופחות, הלבושות בדגמים נשיים ומחויטים, שנתפרו מבדים חדשניים ומפוארים, הדהימו את הנשים הרוסיות וחשפו בפניהן את האופנה העילית הצרפתית במלוא אדרה.

הנשים הסובייטיות רצו להיות יפות ומרשימות כמו הפריסאיות וחשקו בבגדים המרהיבים. הן העתיקו בדייקנות את הדגמים ותפרו לעצמן שמלות, חולצות וחליפות בסגנון דיור.

הממשל לא היה מרוצה מההתלהבות הכללית הסוחפת ומהשפעות הקפיטליסטיות של המערב. מבקרי העיתונות הרוסית ניסו למצוא פגמים בבגדים של דיור והצהירו, כי הם אינם שימושיים לאישה הסובייטית, משום שהשמלות קצרות וחושפניות מדי, סוגי הבדים אינם מתאימים לגיזרה, הבגדים יקרים מאוד וכתוצאה מכך מיועדים לקהל מצומצם של עשירים בלבד. הביקורות הללו לא הצליחו לפגוע ברושם העז, שהותירה התצוגה. הגינוי של העיתונות לא הצליח להשפיע על הערצת ההמונים.

הנהגת ברית המועצות הבינה, שיש מקום לשיפור בתעשיית האופנה, שמצבה היה גרוע באותה תקופה: מספר הדגמים, שאושר לייצור, היה מצומצם מאוד והם נתפרו מבדים פשוטים, זולים וקודרים, ויוצרו בשלוש מידות בלבד. האחדות, הצניעות והפונקציונאליות של הלבוש גרמו לנשים להיראות דומות וחסרות יחוד אישי וזוהר. על מנת להיות שונות ויחודית או להתאים את הבגדים הנמכרים למידותיהן, הנשים הסובייטיות היו חייבות לדעת לתפור או להיעזר בשרותיהן של תופרות בית.
למרות שהרחק מהבירה מצב תעשיית האופנה היה רע אף יותר, בלארוס תמיד בלטה בתחום האופנה והייתה בין החלוצות בהוצאת ירחון אופנה, הקמת בית אופנה ופיתוח דגמים חדשניים של הלבשה עליונה ותחתונה.

בשנים הללו ננקטו צעדים על ידי הממשל על מנת לשפר את הופעתה של האישה הסובייטית, עדיין בהתאם לכללים מנוסחים ומוכתבים מלמעלה. נפתחו בתי אופנה נוספים, נשלחו אנשי מקצוע לאיזורים שונים ואף מרוחקים של ברה"מ במטרה להעלות את רמת הייצור של ההלבשה ולקדם את האופנה הסובייטית.

פריחת הקולנוע הצרפתי בשנות השישים הביאה לאקרנים הרוסיים סרטי מופת, מהם שאבו הנשים את המידע על חידושי האופנה העולמית. הן העתיקו בקפדנות את השמלות והתסרוקות של הגיבורות הראשיות, כשהן מוצאות דרכים מקוריות ליישם את הרעיונות שלהן ללא אמצעים וחומרים, שנדרשים לכך.

כשאיב מונטאן חזר לפריס אחרי ביקור נוסף בברה"מ לרגל פסטיבל הסרטים ב-1963, הוא נשאל, מה הרשים אותו במיוחד. "נשים רוסיות",- הוא ענה. הוא התפעל מהיכולת שלהן להיראות יפות ונחשקות במצב האופנה הקיים במדינה.

בשנת 1966 הצרפתים הזמינו את הרוסים להציג בפניהם בפריס את מיטב האופנה הרוסית. ההנהגה קבעה, כי יש לייצג את מדינה בכבוד ולהדהים את הצרפתים. התפקיד המסובך והקשה הזה הוטל על מעצב צעיר ומוכשר מאוד בשם סלאבה זייצב, שייצג את בית האופנה המוסקבאי. זייצב היה בעל ידע רב בהסטוריה של הלבוש הרוסי המסורתי ועל מנת ליצור דגמים מעניינים ויחודיים הוא פנה לשורשי התרבות הרוסית ולמקורות. הוא יצר אוסף פרטי לבוש מרהיב, שגולת הכותרת שלו היו מעילי עור כבש הפוך ומגפיים נשיים עם עקב קטן. הדוגמניות הרוסיות, שצעדו לקול תשועות הקהל על המסלול הפריסאי, זכו להצלחה מסחררת.
בצרפת ובאירופה כולה זיהו את הפוטנציאל המסחרי של דגמי זייצב ומיד החלו ליצר מעילים ומגפיים כאלה.

מספר חודשים אחרי התצוגה הרוסית בפריס הוקרנה בכורת הסרט הצרפתי המפורסם
"גבר ואשה". אנוק אמה, השחקנית הראשית היפיפיה, לבשה בסרט שני דגמים של מעילי עור ומגפיים בסגנון זייצב. הסרט זכה בפרסים רבים, כולל "אוסקר" לסרט הזר הטוב ביותר והוקרן בכל העולם.

כמו בומרנג חזר ייצור מעילי עור כבש הפוך ((Дубленка לברה"מ. הביקוש הרב למעילים האלה הביא לידי ביטוי את התושייה וכושר ההמצאה של האזרחים הסובייטיים.
מתפרות פרטיות לייצור המעילים הוקמו בכל רחבי ברה"מ. למרות שהעסקים הפרטיים היו אסורים על פי החוק ולעבריינים היה צפוי מאסר של כמה שנים טובות בכלא, כפרים שלמים ועיירות נרתמו לתפירת המעילים.

עיירה בדרום בלארוס בשם מוטלה הפכה למרכז ייצור מעילי עור כבש. רוב תושבי העיירה השתתפו במלאכה. הם עיבדו לבד את העורות, צבעו, גזרו, תפרו ורקמו. גם אלה, שמעולם לא החזיקו מחט ביד, הוכשרו והשתתפו בפרוייקט.

בסוף שנות השישים, על חורבות העסקים הישנים הקימו תושבי מוטלה קו ייצור חדש, כשהם מנצלים את הידע והנסיון הישן שלהם בטיפול בעורות. העסק, כאמור, לא היה חוקי והפתעתם של תושבי העיירה הייתה גדולה, כשבירחון אופנה סובייטי חשוב פורסמה כתבה, שמהללת את עבודתם האומנים הבלארוסיים ממוטלה. נכתב, כי המעילים שלהם בלטו ביופים וביחודם, בגלל השימוש בעורות משובחים, איכות התפירה ורקמה ידנית אותנטית, שקישטה כל מעיל ומעיל.

אחרי פרסום הכתבה החלה נהירה המונית למוטלה. כולם רצו לרכוש מעיל כזה. בנוסף לכך, יצאו כל שובוע אנשי מכירות מהמקום למוסקבה, לנינגרד ופולין, כדי למכור את המעילים בשוק השחור. מכירם הגיע ל-500 רובל, שהיו שווי ערך אז ל- 450 דולר. 
מעילי עור כבש ממוטלה היוו תשובה הולמת לכל המעצבים הצרפתיים, שלא מזמן צחקו על האופנה הסובייטית.

בסוף שנות השמונים הגיע מומחה לכלכלה על מנת לבדוק את המצב הפיננסי של המחוז, אליו השתייכה מוטלה ומצא בקופה 16 מליון רובל. סכום גדול מאוד באותה תקופה. חצי ממנו – 8 מליון, היה מהרווחים של מוטלה.

בתגובה של יוסף ישראלי לתוכנית – הוא ביקש לציין "העיסוק בעורות לא היה זר למוטלה והייתה לו הסטוריה ארוכת ימים. כבר בסוף המאה ה-19 ליוסף ולודבסקי היה בית חרושת לעיבוד עורות במוטלה. כשהמפעל נקלע לקשיים כלכליים אחרי המהפכה הבולשביקית ב-1917, רכש אותו יעקב גוטנסקי, הבעל של בלומה מבית ולודבסקי, נכדתו של יוסף. יעקב גוטנסקי ניהל את העסק בהצלחה עד לפלישת הסובייטים לפני מלחמת העולם השנייה. לאחר הפלישה ביצעו הרוסים קולקטיביזציה מיידית בשטחים החדשים וכל בעלי העסקים הפרטיים נאסרו והוגלו לסיביר. כזה היה גם גורלם של יעקב גוטנסקי ומשפחתו."