מינה וייצמן

מינה וייצמן

מאת: בני גבירצמן

מינה ויצמן, אחותו של נשיא המדינה הראשון, שוברת המוסכמות, סיפור חייה יוצא הדופן.

חיים ויצמן נותן בספר זכרונותיו, "מסה ומעש", תמונה מפורטת מחיי המשפחה בסוף המאה ה-19.

הוא מספר, כי "משפחתי נחשבה בין האמידות במוטול… תקציבנו (השנתי) עבר רק לעיתים על חמש או שש מאות רובל בסך הכל…

בסכום זה צריך היה לפרנס, להלביש ולהנעיל תריסר ילדים וליתן להם חינוך הגון, לפי מעמדנו… היה לנו בית משלנו – קומה אחת ובה שבעה חדרים ובית-מבשלות, שטח אדמה, עופות, שתי פרות, גן ירק, עצי פרי אחדים… היה לנו חלב לצרכינו… היו לנו פירות וירקות בעונתם; היה לנו לחם כל צרכנו, מעשה אפייתה של אמי; היו לנו דגים ובשר פעם בשבוע – בשבת…"

מינה וייצמן
מינה וייצמן
משפחתה של מינה וייצמן

ב-1895 עקרה משפחת ויצמן לפינסק, (כיום בבלארוס), שם צולמה תמונה זאת ב-1904. עומדים (מימין לשמאל): שמואל, גיטה, חיים, פרומה, פייבל ואשתו פאניה, משה, חנה ומאשה; יושבים (מימין לשמאל): חיים ומרים לובז'ינסקי, בן הזקונים יחיאל, אבי המשפחה עוזר, אשתו רחל-לאה, מינה, אברהם וחיה ליכטנשטיין

מינה נולדה ב-1889 במוטול. הוריה היו רחל-לאה ועוזר ויצמן, שעשה חיל בסחר עצים. לזוג נולדו 15 ילדים, אך שלושה מהם מתו בגיל צעיר. מינה הייתה הצאצא  ה-14 של הוריה. אחיה, חיים ויצמן, מספר בזכרונותיו, כי למשפחה היה מעמד מכובד במוטול. האב, עוזר, היה בנוסף לעסקיו גם ראש הקהילה היהודית וגם ה'סְטַרוֹסְטָה', כלומר ראש העיירה כולה. לרגל מעמדו, הוא היה מידי פעם בורר בסיכסוכים בין תושבי העיירה ובחגים היה החזן בבית הכנסת.

עבודתו של האב כללה פיקוח על חוטבי העצים ושילוח גזעי העצים למנסרות. לכן הוא נעדר מן הבית  מידי פעם, לעתים לחודשים רבים ואם המשפחה גידלה את ילדיה כמעט לבדה.

למרות מעמדה המכובד במוטול, עקרה המשפחה לעיר המחוז פינסק, ב-1895. הסיבה לכך אינה ידועה, אבל ייתכן שהדאגה לחינוך הילדים השפיעה בעניין זה. חיים ויצמן עצמו נשלח ללמוד בפינסק עוד קודם לכן. הוא למד שם בגימנסיה הריאלית הרוסית וסייע במימון לימודיו ושהותו מחוץ לבית המשפחה, על ידי עבודה כמורה עזר לנער בן גילו, תמורת מגורים וארוחות בבית הוריו של הנער. נראה שכאשר שהגיע זמן בנות המשפחה ללמוד בבית הספר התיכון, החליטו ההורים להקל עליהן ולעבור ביחד איתן לפינסק.

כבר בנערותה הייתה מינה, שכונתה גם "פאני", בעלת מחשבה עצמאית, שלא לומר מרדנות מסויימת. כך, למשל, למרות שמשפחתה הייתה בורגנית ושררה בה אהדה גורפת לציונות, הצטרפה מינה לתנועת ה"בונד" הסוציאליסטית והאנטי ציונית, מעשה שבוודאי היה לצנינים בקרב הוריה, אחיה ואחיותיה.

לימודים בברלין

לימודי רפואה של מינה וייצמן בברלין
לימודי רפואה של מינה וייצמן בברלין האם זו האשה שמסומנת בחץ?

עם סיום לימודיה בגימנסיה, נסעה מינה לברלין, שם למדה רפואה. מבחינה זאת היא הייתה פורצת דרך פמיניסטית, שכן עד 1908 לא הורשו נשים ללמוד רפואה בגרמניה ומינה הייתה מהראשונות שניצלו רשות זאת. התצלום, שנעשה כנראה ב-1909, מראה שיעור באולם ההרצאות של בית הספר לרפואה בברלין, שכל הסטודנטים בו גברים, פרט לאשה אחת (מסומנת בחץ). הייתכן שזאת מינה ויצמן?..

קורט פריפר

קורט פריפר
בתצלום: כמה ממתכנני התקיפה העותמאנית על תעלת סואץ ב-1915 בתצלום קבוצתי עם פיקוד טייסת 300 הגרמנית בנוה המדבר קטיה בצפון סיני.

מייד עם תום לימודי הרפואה, ב-1913, עלתה מינה ויצמן לארץ ישראל והחלה לעבוד כרופאה בירושלים. באותם ימים לא היה עדיין איש מבני משפחתה בארץ ואין פלא שעד מהרה נפלה ברישתו של קצין מודיעין גרמני, קורט פריפר (Curt Prüfer; מסומן בתצלום בחץ צהוב), רודף נשים מושבע, שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא היסס להשתמש בקסמיו כדי להפעיל אותה כמרגלת – והכניס אותה לצרות צרורות.

קורט פריפר נולד בברלין ב-1881, למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך. כשהגיע לאוניברסיטת ארלנגן-נירנברג, בחר ללמוד מזרחנות והתגלה כסטודנט מבריק, ששלט בערבית על בוריה. ב-1906, תוך כדי לימודיו, הכיר פריפר בברלין את פרנסס אתל פינקהם, אמריקנית שלמדה שם מוסיקה והייתה מבוגרת ממנו ב-13 שנה. הם נישאו ב-1907, אבל זמן מה לאחר מכן התגרשו.
עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהתפתחות תיאטרון הצלליות/הבובות במצרים, החל מהמאה ה-14, אבל עד מהרה עבר פריפר לנושאים עדכניים יותר: הוא הצטרף לשירות החוץ הגרמני ונשלח למצרים כדי לשמש כמתורגמן בשגרירות הגרמנית שם. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נסגרה השגרירות והוא עבר לקושטא ומשם נשלח למטהו של ג'מאל פאשה, השליט העותמאני בארץ ישראל. פריפר קיבל תואר של סגן קונסול, אך למעשה היה קצין מודיעין, שזכה להערכה רבה מצד הממונים עליו. הוא סייע בהתוויית התוכנית למיתקפה העותמאנית-גרמנית על תעלת סואץ ולאחר כשלונה, הוטל עליו להקים רשת ריגול במצרים. וכאן נכנסה לתמונה היכרותו עם מינה ויצמן.
פריפר ניצל את העובדה שבתחילת המלחמה גורשו מהארץ למצריים כל הנתינים של מדינות זרות שלא קיבלו אזרחות עותמאנית. הוא הציע לכמה מהם לרגל אחר הבריטים במצריים – ומינה ויצמן הייתה אחת מהם.
לא ידוע כיום היכן ומתיי נפגשו פריפר ומינה. מה שברור הוא, כי פריפר, שהיה ידוע כחובב המין היפה, פגש אותה בירושלים, כירכר סביבה ועד מהרה היא נעתרה לחיזוריו. רכילויות מאז סיפרו בין השאר, כי השניים בילו יחדיו בחדר ששכרו בבית מלון ירושלמי.
להחלטת מינה להפוך למרגלת היה גם אופי פוליטי: כסוציאליסטית וכיהודיה, תיעבה את שלטון הצאר ברוסיה בגלל רדיפות היהודים שם ולכן הייתה מוכנה לפעול למען אוייביו הגרמנים. בכך פרצה שוב את המוסכמות, שכן רוב יהודי הארץ ייחלו אז דווקא לתבוסת העותמאנים והגרמנים מידי הבריטים.

מינה רופאה במצרים 1915

בגלל הפצועים הרבים שזרמו לקהיר מהחזית, הייתה מערכת הרפואה הבריטית שם עמוסה עד בלי שאת. לא פלא, שעם בואה של הרופאה מינה ויצמן לשם היא התקבלה בברכה ושולבה מייד בעבודה הקשה.

מינה הגיעה למצרים בתחילת 1915. היא משכה אליה תשומת לב מרובה, כי באותה תקופה הייתה אשה-רופאה דמות בלתי שיגרתית. אבל גם, ואוליי אף יותר בגלל אישיותה, היא נעשתה דמות אהודה בקרב הבריטים ושאר הזרים בקהיר. עובדה זאת סייעה בידה לאסוף מידע רב על הצבא הבריטי במצריים, אך במיבצע הריגול של פריפר הייתה נקודת תורפה משמעותית: המרגלים ששיגר נדרשו לשלוח אליו את המידע שאספו, באמצעות השגרירות הגרמנית ברומא. איטליה אומנם נכנסה למלחמת העולם הראשונה, לצד צרפת ואנגליה, אבל רק במאי 1915. עד אז הייתה איטליה נייטרלית והשגרירות הגרמנית ברומא פעלה כסידרה.

מינה הגיעה לאיטליה, כאשר נשלחה ללוות חייל צרפתי פצוע קשה, שהוחזר לארצו – ומייד התקשרה עם השגרירות הגרמנית כדי למסור לשגריר אישית את כל המידע שאספה. אלא שהייתה זאת טעות גורלית: השגרירות הייתה כבר תחת מעקב הדוק של המודיעין הבריטי, שחשף את התקשרות מינה עם השגריר. היא נעצרה מייד, נשלחה למלטה ומשם הועברה לכלא במצרים.

מצבה של מינה היה חמור מאוד, כי מרגלים שנתפסו באותם ימים נדונו למוות וגם אם לא, היא הייתה צפויה למאסר ממושך בכלא קודר. למזלה של מינה, היו הבריטים ותרנים מאוד כלפיה. אשה שהכירה אותה סיפרה לאחר זמן, כי "היא הייתה כל כך אהודה בקהיר ובאלכסנדריה, עד כי כל מכריה סירבו להאמין שהיא מרגלת." אפילו הקונסול הרוסי בקהיר היה מוכן לערוב לחפותה. אבל ייתכן מאוד שמי שהכריע את הכף לטובתה היה אחיה, חיים ויצמן, שבאותה עת היה אישיות מכובדת בבריטניה, לאחר שהמציא שיטה לייצור אצטון – חומר הכרחי לייצור חומרי נפץ, שהיה בו מחסור חמור בבריטניה בתחילת המלחמה. אף כי הדבר לא צויין בשום מקום, אין ספק שהוא ידע למי לפנות בעניין הזה – ובהמלצתו החליטו הבריטים לגרש את מינה לרוסיה, במקום לכלוא אותה או אפילו להוציאה להורג.

מינה בבית חולים הדסה בירושלים

חדר התינוקות של מחלקת היולדות בבית החולים רוטשילד-"הדסה" בשנות ה-20.

מייד עם שובה לירושלים, התקבלה מינה לעבודה כרופאה-מיילדת בבית החולים "הדסה", שהופעל במיבנה הישן של בית החולים רוטשילד, ברחוב הנביאים בירושלים.

מטבע הדברים, לא התנהלה עבודתה של מינה על מי מנוחות. כך, למשל, פירסם ב-1920 השבועון "קונטרס", שהוציאה מפלגת "אחדות העבודה", מכתב של אדם בשם א. ראובני, שהאשים את בית החולים "הדסה" ואת ד"ר מינה ויצמן עצמה, בהתנהגות פסולה שגרמה ללידה ברחוב. הנהלת בית החולים ומינה תבעו את ה"קונטרס" לדין על הוצאת דיבה – ובית המשפט קבע נחרצות שהאשמות כותב המכתב פורסמו בלי חקירה ודרישה – וזכו במשפט.

העיתון "דואר היום" פירסם בעיקבות זאת, ב-18 במרץ 1920, את הקטע שלמטה, המהווה בעצם התנצלות של הכתב ושל השבועון "קונטרס":

התנצלות של הכתב ושל השבועון "קונטרס"
התנצלות של הכתב ושל השבועון "קונטרס"

מינה התגוררה בקומה הראשונה של הבית ברחוב החבשים (כיום רחוב אתיופיה) 11. היא שכרה את הדירה מבעל הבית, אליעזר בן-יהודה, שהתגורר ועמל על מילונו בקומה השנייה.

מחוץ לשעות העבודה שלה, קיימה מינה חיי חברה פעילים. עדות לכך מהווה סיפורו של יונה תמיר (קופ), אחיינו של זאב ז'בוטינסקי. במאמר שפורסם ב-1984 בעיתון "חרות"

הוא מספר, כי "הבית בו גרה משפחת ז'בוטינסקי בירושלים נמצא בקירבת הגדר המזרחית של בית הקברות המוסלמי, מזרחית לבריכת ממילא… היה זה בית ועד בו מתכנסים אישים מכל החוגים. שם פוגשים את ד"ר רובינוב, מנהל 'הדסה', את הגב' ד"ר מינה ויצמן – אחותו הצעירה של פרופ' ויצמן ורופאה מיילדת ב'הדסה', את קולונל מרגולין, מפקד הגדוד העברי, את קציני הגדוד לוי וג'ייקובס, את אליעזר בן-יהודה עם משפחתו, את ד"ר יעקב סגל, יליד צפת וקצין בצבא הצרפתי ועוד ועוד."

נראה שבאחד האירועים החברתיים שאליהם הגיעה מינה, היא פגשה את בעלה לעתיד, אלפרד נואל לאו.

אלפרד נואל לאו

אלפרד נואל לאו נולד בעיר נורתהמפטון שבאנגליה ב-1896. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא היה בן 18 ועם גיוסו נשלח לקורס קצינים. בתום הקורס קיבל דרגת Second Lieutenant (סגן מישנה) והוצב בגדוד 1/4 של רגימנט נורתהמפטונשייר.
ביולי 1915 נשלח הגדוד לגליפולי, שם נלחם בחוף מפרץ סובלה, עד שחולץ למצרים בדצמבר באותה שנה. כאן צורף הגדוד לכוח הבריטי שהגן על תעלת סואץ.
ב-1917 שולב הגדוד בכוח הבריטי שיצא לכבוש את ארץ ישראל מידי העותמאנים, בתחילה בפיקודו של גנרל מאריי ולאחר מכן של גנרל אלנבי. במסגרת זאת לחם הגדוד בשלושת הקרבות על עזה, שבסופם נכבשה העיר בידי הבריטים, בכיבוש יפו, בקרב ראש העין ובקרב השרון. ב-31 באוקטובר 1918 הגיע הגדוד עד ביירות, שם הסתיים חלקו במלחמה. לאו הצטיין בקרבות הקשים שבהם השתתף בארץ ובעיקבות אחד מהם אף זכה ב-Military Cross – מדליית הצלב הצבאי, המוענקת על גילוי גבורה בשדה הקרב. הוא גם הועלה פעמיים בדרגה וסיים את המלחמה בדרגת קפטן (סרן).

כשהוחזר הגדוד לבריטניה לאחר חתימת הסכם השלום, נשאר לאו בארץ. בספטמבר 1918 הוא הצטרף ל"מינהל הצבאי של שטחי האוייב הכבושים בארץ ישראל" ועם הגעת הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, ב-1920, הוא שוחרר מהצבא והצטרף לצוות המינהלי של הנציב העליון, כסגן מושל מחוז ירושלים.

וכך, בתחילת שנות ה-20, נפגש אלפרד נואל לאו עם מינה ויצמן בירושלים. זמן קצר לאחר פגישתם נישאו השניים – אירוע בלתי שיגרתי באותם ימים, שבהם נחשבו נישואי יהודיה לנוצרי כמעשה פסול, לפחות מהצד היהודי.

אלפרד נואל לאו (משמאל) מחליף דברים עם הנציב העליון גנרל קנינגהאם, בעת ביקור הנציב במחוז חיפה ב-1946.

נישואיה של מינה למי שאיננו יהודי היו כנראה מהלומה קשה למשפחת ויצמן, שהתביישה בה וניתקה כל קשר איתה. יתר על כן: היא נמחקה כמעט לגמרי מההיסטוריה המשפחתית. ראומה, אשתו של עזר ויצמן, האחיין של מינה, סיפרה לאחר שנים, כי "שמעתי עליה רק פה ושם, מסיפורים של עזר".

חייה של מינה הסתיימו לפתע, עם מותה ב-18 ביוני 1925 – בהיותה בת 35 בלבד.

נראה שלאחר מות אשתו, התמסר לאו לעבודתו במינהל המנדטורי של ארץ ישראל. הוא עלה בסולם התפקידים, נעשה עוזר מושל מחוז בפועל  ובתחילת שנות ה-30 התמנה למושל מחוז עזה. זמן מה לאחר מכן הורחב מינויו גם למחוז באר שבע. ב-1938 הוא התמנה למזכיר המועצה של המינהל המנדטורי.

באותה שנה יצא לאו לחופשה באנגליה ושם נשא אשה שנייה. נראה שחייו עם מינה היו טובים, כי גם אשתו השנייה, קתלין, הייתה יהודיה, בת למשפחת פישקין מניוקאסל און טיין. אולם נראה שהפעם המירה קתרין את דתה, כי טקס הנישואין נערך בכנסייה לונדונית.

קברה של מינה ויצמן בתל אביב, בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור
קברה של מינה ויצמן בתל אביב, בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור

אף כי נפטרה בירושלים, הובאה מינה ויצמן למנוחות בתל אביב, בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור. בתצלום: המצבה על קיברה.  (BillionGraves, MyHeritage, IGRA)

תודות לבני גבירצמן שליקט וערך את החומרים ואישר לנו להשתמש בחומרים באתר.