בשנת 1992 כתב עמוס אטינגר מקמה למסיבת פרידה לדוד ברטוב ז"ל, עם פרישתו מתפקידו
כראש "נתיב" וצאתו לשליחות חוזרת ב"חבר-העמים" (רוסיה)
שירת דוד
עמוס אטינגר

הארץ הזאת לא הוקמה בדממה חרישית,
הכל כאן היה בסופו – מעשה בראשית,
של אותם ההוזים, החולמים שהיו בקרבה,
והארץ חוגגת כמעט – ארבעים וארבע.

איך בונים מדינה? איך יוצרים מוסדותיה של ארץ?
לא מספיק לחלום, כאן דרוש אותו להט ומרץ,
ואותו שיגעון של אותם שהיו בתמונה,
ולימדו, למדו על בשרם – "איך עושים מדינה".

אותה כת אנשים שכמעט ואיננה לה כבר,
אותה כת אנשים בעלי שיגעון לדבר,
שרבים ביניהם לא זכו לפירסום ולשם,
אך זכו עוד לראות איך פתאום חלומם מתגשם.

בין אותם שזכו, ונתנו את היד והלב,
למפעל עלייה שידע גם שמחות, גם כאב,
בין אותם שהצליחו עולם ומלואו להרעיד,
היה וישנו גם האיש שקוראים לו – דוד.

זה האיש שנתן למפעל ממרצו וכוחו,
וחשוב עוד מכל, הוא נתן לרבים מרוחו,
זו הרוח אשר סובבה לה תמיד במשרד,
עד לרגע הזה, בו דוד מאיתנו נפרד.

וחג פרידה הינו, כמו אתנחתת ביניים,
כשנפגשים הידידים, כדי להרים כוסית " לחיים",
ולגלגל בזכרונות מפעילותו של המשרד,
כמו ערב זה – לכבוד דוד אשר נפרד.

דוד נפרד היום מדרך, ממסורת,
מחברים, עובדים, שישמשו תזכורת,
לשנים אשר נזכור אותן תמיד,
לעבודה המשותפת עם דוד.

דוד נפרד, יוצא – מלים של שיר ופיט,
שאין בו הקלה למי, ש"המשרד" היה לו בית,
למי שאת נפשו, כוחו – לעלייה תרם,
עד בוא הרגע שלפתע, המסך הורם.

לא עת סיכום היא, כי הזמן שוב מחייך,
לא עת סיכום, כי זהו פרק עם המשך,
אך לא נשוב מיום של חג, לסתם יום – חול,
ללא תזכורת לימי אתמול.

האתמול – בחבל ארץ עם מסורת יחודית,
במוטלה – אותה העיירה היהודית,
אשר הצמיחה מנהיגים כמו ויצמן הזכור לטוב,
היה גם הסוחר ששמו גוטנסקי יעקב.

בן שתים-עשרה, דוד לפינסק יוצא,
בבית ספר "תרבות", השכלה עברית מוצא,
החיידק הציוני שברבים סביב חילחל,
הוא חלום העלייה, בבוא היום, לישראל.

ההכנות לכך, הן במישור המקומי,
דוד חבר תנועת "השומר הלאומי",
ואז פורצים להם ימי סופה וסער,
מלחמת העולם, עומדת כבר בשער.

בעיניהם של הרוסים, חנות הכל-בו של האב,
הייתה מתכון ברור לפשע בורגני נתעב,
וגזר הדין אשר לבני גוטנסקי אז ניתן –
גלות במרחבי סיביר, בחבל קזחסטאן.

ארבע שעות בלבד, לפני תחילת המלחמה,
יוצאת המשפחה אל הגלות, אל האימה,
מקל הנדודים היהודי, וצרור נקוב,
בדרך התלאות, לקראת עולם קפוא, עלוב.

האב וגם דוד, בכור הבנים,
עובדים במחנה, בכריית אבנים,
בפיצוץ וסחיבת מטענים על הגב,
והלחם שם צר, ושולט הרעב.

וחולי וסבל, בחום ובקור,
ולילות בלי שינה, ודלות ומחסור,
אך גם שם, בעולם חסר הגיון,
חיפשו נתיבים ההולכים לציון.

אולי דווקא אותה גלות בלתי נסבלת,
הצילה את המשפחה מידי המאכלת,
אשר ירדה על עיירות היהודים,
ולא הותירה בם פליטים ולא שרידים.

המלחמה הגיעה אל קיצה, אחרי שנים,
לאן עכשיו תוביל הדרך? ולאן פונים?
דוד, ב"נוער הציוני", פעיל כבר ב"בריחה",
עוזר לאלפים וגם בני המשפחה,
למצוא בתוך המהומה, אותו נתיב גואל,
שבקצהו ממתינה כבר ארץ-ישראל.

המשפחה כבר כאן, ואין לאיש תלונות,
למגורים ביפו, בחורבה בלי חלונות,
דוד נשאר עוד שם, ממשיך בעיסוקיו,
עם בני העם הזה השב לגבולותיו.

לילדים ונערים בונה מסגרת מעודדת,
של חינוך והכנה לעלייה המיועדת,
כל אמצעי הרי למטרה הזאת כשר,
דוד מומחה – לתעודות מזויפות לתת הכשר.

בעזרתן אז, בדרכים ללא דרכים,
הולכים הצעירים לארץ מבטחים,
לרבים בענייני בריחה, עצות השיא,
עם עלותו, עובד עם ויצמן, הנשיא.

עבודה אשר נתנה לו גם סיפור, וקצת יותר,
עבודה שבזכותה פגש בנערה – אסתר,
אסתר אשר נתנה אז לחיי דוד כאן ערך,
אסתר המלווה אותו מאז בכל הדרך.

היא את האור, את החיוך והעזרה תביא,
דוד ממשיך בלשכתו של הנשיא, בן-צבי,
וקשר הבנה ואהבה מאוד יחיד,
נרקם בין הנשיא בן-צבי לבין ברטוב דוד.

נשיאים, שרים זרים ודיפלומטים – לא פחות
הם אצל דוד עכשיו קהל הלקוחות,
אבל מעבר לכבוד המיוחל, וזה לא סוד,
משפטים באוניברסיטה, דוד מתחיל ללמוד.

בין טקס נשיאותי לטקס האמנה,
דוד מצליח להגיש בחינה אחר בחינה,
ובין בחינות המשפטים לעבודת הגמר,
נולדו להם גלעד וראלי וגם איתמר.

רצונו לצאת אל העולם המשפטי,
התקבל בלאו אחד גדול והחלטי,
כל מה שביקש, זה לא עזר
והוא נשאר כיועצו של הנשיא שז"ר.

רק כשהציע שייקה דן, את המשימה החשובה,
שדוד יצא לשגרירות, בעיר מוסקבה,
אז הנשיא שז"ר לא התעקש שנית,
מול חשיבות המשימה הלאומית.

בתואר של מזכיר ראשון, נושא דוד ברטוב,
והימים שם אפלים, ובשלטון חרושצ'וב,
ויהודים אינם נראים ביחד
בכל שולטים אז אפלה ופחד.

מזכיר ראשון הוא "סטאטוס" מכובד,
אך לא בדיוק בדיפלומטיה שם דוד עבד,
ותפקידו – ללא יחוס ותואר,
היה לפתוח ליהודים, אשנב וצוהר.

לתת להם סידור, טלית ותשר,
בתפקידו כאיש לשכת הקשר,
לשבור את המחיצות, לפתוח לב,
לומר שיש תקווה גם לכאב.

אז אל הפחד, רוח חדשה נכנסת,
וצעירים כבר מופיעים בבית-הכנסת,
מעגלים של הורה, שאסתר הובילה,
ושירי ציון וגם "הבה נגילה".

ועם "סרובניקים", נפגש דוד ברטוב,
וביניהם הנער – יאשה קזאקוב,
שבהסתר אז את דוד שואל,
על הנתיב לארץ-ישראל.

הלחישות הופכות לאזעקה,
ולא מעט בזכות הצעקה,
נפתח הברז וטיפה קולחת,
של עלייה לארץ המובטחת.

זו עבודה שתפקידה אינו נגמר,
גם לסובייטים יש בכך רבות לומר,
ובנושאים כמו ארץ-ישראל,
רצו לדעת, מה הולך ומתבשל.

את הידיעות קיוו הם דווקא להשיג,
באמצעי שהוא אולי ל"ק.ג.ב." אינו חריג,
בעזרתה של מנהרה, אשר חפרו מעבר לרחוב
ישר עד מתחת שולחנו של המזכיר -ברטוב.

גילוי המנהרה והנתיב אשר נחפר,
הינו סיפור חסוי שיום אחד עוד יסופר,
והתקרית הדיפלומטית, שעליה לא שמעת,
את דוד הפכה כמעט ל"פרסונה נון-גראטה".

ואלה רק כמה קווים קטנים מן מכלול,
בעזרתם אז "יהדות הדממה" השמיעה קול,
קול שאת סיפיו של העולם הרעיד,
בזכותם של אנשים כמו ברטוב דוד.

של אנשים כמו שייקה ונחמיה ושאול,
עדת "משוגעים" אשר עבדו על זמן שאול,
תוך סיכון עצמי, ראו הם שהעסק זז,
ועליית שנות השבעים הייתה – פרעון השטר מאז.

"מלחמת ששת-הימים", קטעה את השליחות,
דוד חוזר הביתה, די עייף ודי סחוט,
אך שב את התפקיד אשר עליו הרבה לחלום,
עולם המשפטים, הנה הוא כבר שופט שלום.

דווקא עשתה לו טוב, החזרה לעיר ציון,
הוא כבר במחוזי, רשם בית-המשפט העליון,
אבל בבית ובלב עדיין מתרוצצות,
המחשבות על היהודים בברית-המועצות.

וכל עולה משם שרק את מטענו מוריד,
יודע שהכתובת הראשונה הינה – דוד.
העלייה אשר סוף-סוף הגיעה שעתה,
מוצאת את הברטובים, בענייני קליטה.

בבוקר, בחצות, תמיד דופקים בדלת
עולה חדש הגיעה ואשתו מיד שואלת:
לאן נלך מחר? הרי הכל כל-כך מפחיד,
ואת הלילה הם עושים על הריצפה בבית דוד.

לא לחינם כשאותו רעיון נולד,
שדוד ישוב אל ראשות "המשרד",
עזבת כס משפט, ופנסיה מכובדת,
כדי לשוב מיד לפעילות המיוחדת.

במסיבת פרידה, ידע גם השופט שמגר,
ה"וירוס" שפגע בו בדוד, הינו אתגר,
שאיש לא יעצור בו, או יבוא לתת עצות,
המפלגה שלו היא – יהודי ברית-המועצות.

וכך מתחיל בעשייה שלב נוסף,
ולקשיים החדשים דוד נחשף,
בפעילות הבלתי שגרתית,
המעודדת את הקשר והברית.

בין יהדות אשר החלה מתעוררת,
ואל ארץ המקווה, סוף-סוף חוזרת,
ובעזרת הצוות היושב ממול,
אשר פועל בארץ ובחו"ל.

כך, שש שנים אשר עשו היסטוריה,
זכית וראית, גם ימי אופוריה,
כיצד נפלו חומות ומחיצות,
ואיפה, איפה? – ברית המועצות.

התרעת וצעקת גם בשער,
ראית יסורי קליטה בצער,
כיצד באים עולים מחוננים,
תופשים אותנו בלתי מוכנים.

הגעת ל"משרד" דוד, בימי סופה וסער,
פרסטרויקה הייתה – אך עוד נעול השער,
כל ספר ותקליט אשר נשלח – הוחרם,
זכית לימים בם המסך הורם.

טיפטוף של עלייה – בימי מצור וחרם,
בזכות הצעקה – הפך פתאום לזרם,
גלי עולים באים, וגל רודף לו גל,
עכשיו את יוצא לסגור שם מעגל..

יוצא לשם שנית, לפתוח, להרחיב,
את הפתח התקווה, למבקשים "נתיב",
עד כמה שידוע, אתה אל תוותר,
בעיקר כשלידך, תהיה תמיד אסתר.